
הפוסט הגיע לאחר שיחת ועידה שקיים טראמפ עם מנהיגים ונציגים בכירים ממדינות מפתח באזור, ובהן ערב הסעודית, איחוד האמירויות, קטר, טורקיה, פקיסטן, מצרים, ירדן ובחריין. לפי דבריו, השיחה עסקה במשבר האיראני ובאפשרות לבנות הסדר אזורי חדש סביבו.
אבל מה שתפס את תשומת הלב לא היה עצם קיום השיחה, אלא הניסוח החריף שבו השתמש טראמפ לאחריה. "אני מבקש בצורה מחייבת שכל המדינות יחתמו מיד על הסכמי אברהם", כתב. טראמפ הדגיש כי לאחר כל המאמצים שהשקיעה ארצות הברית באזור, המדינות שהשתתפו במהלך "חייבות", לדבריו, להצטרף להסכמים עם ישראל כחלק מכל עסקה אזורית עתידית.
הניסוח הזה אינו מקרי. טראמפ לא הציג את ההצטרפות להסכמי אברהם כאפשרות דיפלומטית או כהמלצה — אלא כמעט כתנאי להשתייכות למחנה החדש שהוא מנסה לבנות במזרח התיכון. מבחינתו, ההסכמים כבר אינם רק הסכמי נורמליזציה, אלא בסיס לברית אזורית רחבה שתעצב מחדש את יחסי הכוחות באזור.

טראמפ לא הציג את ההצטרפות להסכמי אברהם כאפשרות דיפלומטית או כהמלצה — אלא כמעט כתנאי להשתייכות למחנה החדש שהוא מנסה לבנות במזרח התיכון. מבחינתו, ההסכמים כבר אינם רק הסכמי נורמליזציה, אלא בסיס לברית אזורית רחבה שתעצב מחדש את יחסי הכוחות באזור.
אלא שהחלק המפתיע באמת הופיע דווקא לקראת סוף הפוסט. טראמפ כתב כי שוחח עם מנהיגים באזור, שלדבריו יהיו מוכנים "לקבל את הרפובליקה האסלאמית של איראן כחלק מהסכמי אברהם" אם ייחתם הסכם חדש בין וושינגטון לטהראן.
זו הייתה אמירה כמעט בלתי נתפסת. מאז המהפכה האסלאמית בשנת 1979, איראן מגדירה את עצמה כאויבת של ישראל ושל ארצות הברית. המשטר בטהראן מממן ומחמש ארגונים כמו חמאס וחיזבאללה, ומנהיגיו קראו לאורך השנים שוב ושוב לחיסולה של ישראל. ופתאום, נשיא אמריקני מציג אפשרות תיאורטית שבה אותה איראן עצמה תהפוך לחלק ממסגרת אזורית הכוללת את ירושלים, אבו דאבי וריאד.
טראמפ, כמובן, עטף את הדברים בשפה האופיינית לו. "וואו, זה יהיה משהו מיוחד", כתב בהתלהבות, כאילו מדובר בעסקת נדל"ן נוצצת ולא באחד המהלכים הגיאופוליטיים הרגישים בעולם.
אבל מאחורי הסגנון הראוותני מסתתרת אסטרטגיה ברורה. טראמפ מנסה לחבר בין שני צירים שנראו עד לאחרונה מנוגדים: הסכם גרעין עם איראן מצד אחד, והרחבת הסכמי אברהם מצד שני. הרעיון שלו פשוט אך שאפתני: אם איראן תסכים להגבלות מסוימות על תוכנית הגרעין ותפחית את העימות הישיר עם המערב, ובמקביל מדינות ערב יכירו בישראל — אפשר יהיה ליצור מערכת אזורית חדשה שבה ישראל תהפוך לשחקן מרכזי, לא חריג מבודד.
מבחינת טראמפ, ההוכחה לכך שהמודל עובד כבר קיימת. הוא הציג את הסכמי אברהם כהצלחה כלכלית אדירה עבור המדינות שחתמו עליהם — איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן — וטען כי אף אחת מהן לא שקלה לסגת מהם גם בתקופות של מלחמה ומשבר.
המסר שלו למדינות האזור היה ברור: מי שתצטרף תרוויח כלכלית, מדינית וביטחונית. מי שתישאר בחוץ — תמצא את עצמה מחוץ למועדון החדש שמעצבת וושינגטון.
לא במקרה טראמפ סימן במיוחד את ערב הסעודית וקטר. מבחינתו, חתימה של ריאד תהיה הרגע המכונן שישנה את כללי המשחק במזרח התיכון. ערב הסעודית היא לא רק מעצמה כלכלית, אלא גם המרכז הדתי החשוב ביותר בעולם הסוני. אם היא תחתום על הסכם עם ישראל, הלחץ על מדינות מוסלמיות נוספות ללכת בעקבותיה יגדל משמעותית.
אלא שכאן בדיוק מתחילות הבעיות. ערב הסעודית חזרה שוב ושוב על עמדתה שלפיה הכרה מלאה בישראל תלויה בהתקדמות ממשית toward הקמת מדינה פלסטינית. גם טורקיה ופקיסטן, שטראמפ הזכיר כחלק מהחזון שלו, מתמודדות עם דעת קהל פנימית עוינת מאוד כלפי ישראל. כל צעד כזה עלול לגבות ממנהיגיהן מחיר פוליטי כבד.
ומעל הכול מרחפת איראן — המדינה שטראמפ מציג כשותפה אפשרית להסדר, בזמן שבטקסים רשמיים בטהראן עדיין נשמעות הקריאות "מוות לישראל" ו"מוות לאמריקה".
ובכל זאת, גם מבקריו הגדולים של טראמפ מודים בדבר אחד: הוא כבר הצליח בעבר לעשות מהלכים שנראו בלתי אפשריים. כשהציג לראשונה את הסכמי אברהם בשנת 2020, מומחים רבים העריכו שהם לא יחזיקו מעמד. בפועל, ההסכמים שרדו מלחמות, משברים וטלטלות פוליטיות — ואף התרחבו.
כעת טראמפ מנסה לקחת את אותו רעיון צעד אחד רחוק יותר: לא רק שלום בין ישראל למדינות ערב, אלא סדר אזורי חדש שבו כל מדינות המזרח התיכון, כולל אויבותיה הגדולות ביותר של ישראל, יידרשו לבחור בין השתלבות במערכת חדשה לבין הישארות מחוץ למשחק.
האם מדובר במהלך היסטורי אמיתי או בעוד חזון גרנדיוזי שלא ייצא לפועל? איש עדיין לא יודע. אבל כבר עכשיו ברור שטראמפ שוב הצליח לעשות את מה שהוא עושה טוב יותר מכל פוליטיקאי אחר: להזיז את גבולות הדיון — ולגרום לעולם לדבר על תרחיש שעד לפני רגע נראה דמיוני לחלוטין.