״אני סוס טרויאני במפלגה הדמוקרטית״

יש רגעים שבהם סיפור אישי פוגש מציאות פוליטית טעונה ומוליד דמות שלא נכנסת בקלות לתבניות המוכרות. כזה הוא סיפורו של דורי בן עמי, מועמד לקונגרס האמריקאי שמבקש לא רק להיבחר, אלא גם לטלטל את אחת ההנחות השקטות ביותר של הקהילה הישראלית בארצות הברית: שאפשר להצליח כלכלית, לבנות בתים, להקים עסקים- ולהישאר מחוץ למשחק הפוליטי. מבחינתו, בעיקר אחרי אוקטובר 7, זו כבר לא אופציה.

דורי בן עמי 

בן עמי לא דיבר איתי בזהירות של פוליטיקאי טיפוסי. להפך, הוא בחר במילים שמייצרות כותרות, אולי גם מחלוקת, כשהוא מגדיר את עצמו “סוס טרויאני במפלגה הדמוקרטית”. זו הצהרת כוונות. מבחינתו, זו
הדרך היחידה לשבור את הדיכוטומיה הפשטנית שמציבה את התמיכה בישראל בצד אחד של המפה הפוליטית בלבד. המסר שלו לישראל כאן הוא: “אל תשפטו אותי לפי המפלגה, תשפטו אותי לפי העמדות שלי”. והעמדות הללו, לדבריו, ברורות: ציונות, גאווה יהודית, ומחויבות בלתי מתפשרת לאינטרסים של ישראל בתוך המערכת האמריקאית. אבל כדי להבין את האיש ואת הדחף שמניע אותו, צריך לחזור להתחלה; לסיפור משפחתי שמושרש עמוק בהיסטוריה הישראלית. שורשיו של דורי בן עמי נטועים עמוק באדמת תל אביב שם נולד, וגדל עם משפחת. אמו, אני, ממשפחת נדיבי – אחת מהמשפחות הראשונות של תל אביב, מהדור שבנה עיר מתוך דיונות, חזון ועקשנות. דודה של אמו, יהודה נדיבי, נחשב לדמות מפתח בראשית ימיה של העיר, אדם שהיה חלק מהמנגנון המוניציפלי הראשון שלה, כזה שניהל ועיצב את אופייה. שמו נחרט ברחובות העיר, עדות לאנשים שלא רק חיו בה אלא הקימו את העיר הכי גדולה בישראל. אביו של דורי הגיע מנס ציונה, אך הסיפור מתחיל עוד קודם, עם סבו שהיגר מרומניה ועבד כפועל בניין. זהו אותו דור של אנשים שבנו את הארץ בידיים חשופות, עם מלט, אבנים וזיעה. החיבור בין שתי השושלות: זו של המייסדים העירוניים וזו של הבנאים הפיזיים - מייצר תמונה רחבה יותר של מה שנקרא ״דור המייסדים״ אנשים שונים שיצרו יחד מדינה.

גם עולם התרבות לא היה זר למשפחה. אמו, אני נדיבי ז״ל, הייתה כתבת ותסריטאית, אישה שחיה ונשמה סיפור, מילים ותוכן. אביו, יורם בן עמי, היה תסריטאי מוכר ובהמשך גם מפיק, אדם שהצליח לגשר בין התרבות הישראלית לעולם הקולנוע הבינלאומי. החיבור הזה בין תקשורת, יצירה והפקה עיצבו את סביבת ילדותו של דורי ופתח בפניו דלתות לעולם רחב הרבה יותר.
החתונה של הוריו בשנת 1973 באולפני הרצליה הייתה אירוע משפחתי תרבותי ישראלי של אותם ימים. בין האורחים ניתן היה למצוא דמויות בולטות כמו שייקה אופיר ועודד בר נתן, והאווירה הייתה של חגיגה יצירתית, כמעט קולנועית בפני עצמה. בלהקת החתונות שניגנה ניצב נגן בס, אחד, חיים סבן, מי שיהפוך לאחד מאנשי העסקים המשפיעים בעולם הבידור האמריקאי. רמז מוקדם לקשרים שימשיכו ללוות את המשפחה. לאחר החתונה, המסלול של המשפחה קיבל תפנית בינלאומית. אביו של דורי מצא את עצמו בארצות הברית, עובד לצד כוכבים מהשורה הראשונה כמו אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון, ומשתלב בהפקות קולנועיות אמריקאיות. אחת מהעבודות הראשונות שלו שם הייתה על פרויקט שביים Rosebud, חוויה שנתנה לו דריסת רגל בתעשייה והבנה עמוקה של האופן שבו הוליווד פועלת.
עם הכסף שהצליחו לחסוך ועם האומץ להתחיל מחדש, הוריו של דורי קיבלו החלטה בשנת 1976, להגר לארצות הברית באופן קבוע. ההתחלה לא הייתה זוהרת. כמו רבים אחרים, גם הם התחילו מעבודות בסיסיות: שטיחים, מכירת בגדים - עבודה יומיומית קשה שנועדה לייצר יציבות. אבל בניגוד לרבים, הם לא איבדו את הקשר לעולם שממנו הגיעו. לאט לאט, דרך קשרים, התמדה וכישרון, אביו של דורי נכנס מחדש לעולם הקולנוע. כאן מתחיל הפרק המשמעותי בקריירה שלו כמפיק. הוא היה מעורב בהפקות שונות, כולל סרטים בכיכובו של צ'אק נוריס, בהם ניתן למנות סרטים כמו ״זאב בודד״, ״לגנוב את השמיים ״ו-Invasion U.S.A.
סרטים שהפכו לאייקונים של קולנוע האקשן האמריקאי של שנות ה-80. בנוסף, הוא עבד על פרויקטים עבור HBO, וכן הפקות בשיתוף Columbia Pictures, מה שהעמיק את מעמדו בתעשייה.
דרך העבודה הזו, המשפחה הצליחה לבנות את עצמה, הפעם בלוס אנג’לס. הם עברו להתגורר בטרזנה, בבית שהפך לעוגן משפחתי ונשאר כזה עד היום. עבור דורי, זה היה המקום שבו גדל, בין שני עולמות: מצד אחד, שורשים ישראליים עמוקים וסיפור משפחתי של הקמת מדינה; מצד שני, מציאות אמריקאית של תעשיית קולנוע, הזדמנויות חדשות וחיים מבוססים.

דורי בן עמי עם בתו 

דורי עצמו מתאר ילדות נוחה ואפילו פריבילגית. הוא למד בבתי ספר טובים בלוס אנג’לס, אך לא במסגרת יהודית. הקשר לישראל היה קיים דרך המשפחה, השפה, הביקורים, אבל הדת היהודית לא הייתה במרכז חייו. הזהות שלו הייתה יותר תרבותית ולאומית מאשר דתית, מה שהשתנה ללא הכר,
כיום דורי מניח תפילין באדיקות כל בוקר ומתייעץ עם רבנים ואנשי חב״ד. כשהיה בן 17, חזר עולם הקולנוע להשפיע על מסלול חייו – הפעם בצורה בלתי צפויה. אביו הפיק סרט בארקנסו בשם Stone Cold, והעבודה על הסרט הפגישה את המשפחה עם מושל המדינה דאז, ביל קלינטון. עבור דורי הצעיר, זו הייתה הזדמנות שלא מפספסים. הוא מצא את עצמו נכנס לעולם הקמפיינים הפוליטיים, עובד מאחורי הקלעים של מי שיהפוך לנשיא ארצוץ הברית – וכך נפתח הפרק הבא בחייו, פרק שבו הפוליטיקה תתחיל לתפוס מקום מרכזי ושם נכנס לראשונה למפלגה הדמוקרטית.
במשך שנים, הוא לא הסתיר את נטיותיו הפוליטיות. “כן, הייתי מאוד שמאלני”, הוא מודה. האמונה שהממשלה צריכה לעזור לאנשים, הרצון לראות פתרונות מדיניים לסכסוכים, כל אלה היו חלק מתפיסת עולמו. אבל החיים, כמו שקורה לא פעם, לא נשארו במקום אחד. הם השתנו - ואיתם גם הוא. נקודת המפנה הדרמטית, זו שהוא חוזר אליה שוב ושוב, הגיעה אחרי ה-7 באוקטובר. אבל עוד לפני כן, חייו האישיים כבר עברו שינוי עמוק. הוא נישא בגיל מאוחר יחסית בגיל 48, לאישה מקולומביה שהתגיירה, והקים משפחה. בביתם בטרזנה הם גידלו תרנגולות במהלך מגפת הקורונה והחליטו שיאכלו רק ביצים בריאות מהתרנגולות בביתם. דורי ואשתו שתלו ירקות וניסו לייצר אורח חיים עצמאי ופשוט יותר. ואז, כשהם מצפים לילד השני, המציאות הישראלית התפרצה בעוצמה.

דורי: ״הבאתי ילדה לעולם וחשבתי שיהיה טוב, ואז אחרי אוקטובר 7 הבנתי שאני השמאלן שכל הזמן ביקר את ישראל ואמר ׳למה אנחנו לא יכולים לעשות כבר שלום עם הערבים ולמצוא פתרון לסכסוך הזה׳ - לפתע הכל התהפך לי." האירועים בישראל לא רק זעזעו אותו, הם אילצו אותו לבחון מחדש את כל מה שחשב שהוא יודע. הוא הפסיק לצרוך תקשורת אמריקאית כפי שעשה בעבר והחל לחפש מקורות אחרים, ישראליים יותר: ״התחלתי לצפות בפטריוטים עם ינון מגל בערוץ 14 ולא היה אכפת לי מה אנשים אומרים, רציתי להתחבר למציאות ולאופטימיות שהם שידרו בכל תקופת המלחמה- חוויתי התעוררות אישית ופוליטית.״
במקום הזה נולדה ההחלטה לרוץ לקונגרס כמי שמבקש לייצג משהו שחסר בעיניו: קול ישראלי אותנטי בתוך המערכת האמריקאית. “יש המון חברי קונגרס שלא נולדו בארצות הברית אבל אין אף אחד שנולד בישראל”. מבחינתו זו החמצה מסוכנת: ״מתוך מאה סנטורים רק עשרה מהם הם יהודים והם כולם
דמוקרטים, אין סנטור רפובליקני יהודי אחד. 7 מתוך העשרה האלו הצביעו בשבוע שעבר בהחלטות שונות נגד ישראל. זה מראה שהיהודים האמריקאים לא מספיק חזקים. הישראלים בקהילה שלנו בוואלי צריכה להתעורר ולא להסתמך רק על יהודים רפובליקנים שיובילו אותם, קליפורניה היא מדינה כחולה זה לא הולך, אתם סתם מבזבזים כסף.
הקהילה הישראלית כאן צריכה להבין שזה שאני שייך למפלגה הדמוקרטית זה לא העניין כאן. אני עדיין הולך לייצג אותם ולדאוג לאינטרסים של ישראל! הישראלים עם הכסף, שאחראים על ה-IAC, לא הסכימו לעזור לי פיננסית. לעומת זאת, לפני יותר מעשור הם נתנו לאילן קאר הרפובליקני 12 מיליון דולר לקמפיין שלו והוא עדיין לא ניצח, פרש מהחיים הפוליטיים והיום הוא המנכ״ל של הארגון. זה בזבוז של כסף. בזמן שב- IAC משווים כמה כסף יש לכל אחד ואיזה אנשים חשובים הם יכולים להזמין לגאלה שלהם -הם שוכחים להעלות מנהיגים לפוליטיקה. בינתיים במינסוטה הביאו את אילהן עומאר ובמישיגן הביאו את רשידה טליב שלא מפסיקות לתקוף את ישראל. יש 19 חברי קונגרס שלא נולדו בארצות הברית, אפילו אחת מסומליה ואף אחד לא מישראל. אני אמרתי ועדיין אומר, תנו לי את המושכות, בואו נכניס ישראלי לקונגרס האמריקאי! אני מקבל תמיכה באינטרנט אבל מהאנשים החזקים והמשפיעים פה שום דבר. למה? כי אני דמוקרט. אבל הם לא מבינים שאני לא מחזיק בדעות שמאלניות יותר. עברתי שינוי עצום מאז ה-7 באוקטובר״.

בן עמי לא מוותר על המסר המרכזי שלו: הגיע הזמן שלישראלים יהיה ייצוג פוליטי אמיתי בארצות הברית. לא דרך מתווכים, לא דרך קהילות אחרות -אלא באופן ישיר. הוא רואה בעצמו שליח של רעיון רחב יותר, כזה שחורג מעבר למועמדות האישית שלו. הקריאה שלו לקהילה הישראלית היא חד-משמעית: להפסיק לפחד מהזירה הפוליטית, להפסיק להסתכל מהצד, ולהתחיל לפעול. מבחינתו, התמיכה בו- בין אם בקלפי ובין אם בתרומות - היא לא רק תמיכה באדם אחד, אלא השקעה בנוכחות ישראלית בתוך מוקדי הכוח האמריקאיים. “אם לא נעשה את זה  עכשיו נמשיך להישאר מחוץ למשחק בזמן שאחרים כותבים את הכללים”. ועדיין, הוא לא מוותר. להפך. הוא משתמש באכזבות הללו כדלק. “אני צריך 30–40 אלף קולות כדי להגיע לשלב הבא, אני צריך את התמיכה של הקהילה”. מבחינתו, זה לא רק קמפיין, זו קריאה להתעוררות.

בן עמי גם מנסה לפרק את הקשר האוטומטי בין תמיכה בישראל לבין שיוך פוליטי ימני. הוא טוען שזהו נרטיב מסוכן, שמרחיק חצי מהציבור האמריקאי מהנושא: יותר מחצי מהאמריקאים לא מגדירים את עצמם כימנים אז למה להפוך את ישראל לנושא של צד אחד בלבד? הוא מצהיר בגאווה שלא קיבל כסף מתעשיות הביטוח והבנקאות ומשום ארגונים שמכתיבים קו. “הדעות שלי הן שלי”, הוא מדגיש. עבור תומכיו הפוטנציאליים, זו אמורה להיות נקודת חוזק- פוליטיקאי שלא חייב לאף אחד דבר.
אבל אולי יותר מכל, מה שמניע אותו הוא סיפור אישי של זהות. הוא מדבר על בתו ועל השם שנתן לה, על החיבור למשפחות החטופים ועל הביקור בישראל בזמן המלחמה, המפגש עם משפחות החטופים ועל הפעולות הצודקות של צה״ל בעזה, בלבנון ובאיראן- כל אלו הם הבסיס הרגשי לקמפיין שלו. “נולדתי מחדש אחרי ה-7 באוקטובר”, הוא אומר, משפט שמסכם עבורו את כל התהליך. המסר שלו לקהילה הישראלית חד וברור: תפסיקו לעמוד מהצד. די להסתמך על אחרים שייצגו אתכם. תיכנסו למשחק לא רק בעולם העסקי אלא גם בעולם הפוליטי. מבחינתו, הבחירה בו היא בחירה בגישה שאומרת שישראלים בארצות הברית יכולים וצריכים להיות חלק מהשיח הפוליטי, לא רק הכלכלי או החברתי.
הקריאה של דורי בן עמי היא לכל הישראלים: בוואלי ובארצות הברית; לא לכוון רק להצלחה כלכלית אישית, אלא להשפיע פוליטית ולתמוך במועמדים ישראלים שרצים לקונגרס, לתרום לקמפיין שלו כדי להבטיח שיהיה לנו קול שיגן על המדינה שלנו והקהילה שלנו. עכשיו זה הזמן.