מאות מליוני דולרים, אלפי אנשים – וכחצי מהם שחזרו לרחוב: כישלון תוכנית חסרי הבית של לוס אנג'לס מעלה שאלות קשות

לוס אנג'לס — כאשר ראשת העיר קארן באס השיקה בדצמבר 2022 את תוכנית "אינסייד סייף", היא ביקשה להציג שינוי כיוון במאבק ארוך השנים בתופעת חסרי הבית בעיר. הרעיון היה פשוט לכאורה: להוציא אנשים מהרחוב באופן מיידי, לשכן אותם בחדרי מלון זמניים, ולהעניק להם ליווי מקצועי, שירותים בסיסיים וארוחות. תקציב של כ־300 מיליון דולר נועד להפוך את הגישה הזו לפתרון רחב היקף.

אלא שכעבור יותר משלוש שנים, נתונים עדכניים מטילים ספק כבד ביעילותה. מתוך כ־5,800 משתתפים בתוכנית, כ־40% חזרו לרחוב — נתון שממחיש עד כמה הפתרון הזמני מתקשה להפוך לשינוי יציב.

המספר הזה אינו רק סטטיסטיקה. הוא משקף אלפי אנשים שעברו תהליך של יציאה מהרחוב, קיבלו קורת גג זמנית — ואז חזרו לאותה נקודת התחלה. עבור רבים מהם, המעבר בין מסגרת מוסדית לחיים עצמאיים התברר כבלתי אפשרי.

מתוך כ־5,800 משתתפים בתוכנית, כ־40% חזרו לרחוב — נתון שממחיש עד כמה הפתרון הזמני מתקשה להפוך לשינוי יציב. המספר הזה אינו רק סטטיסטיקה. הוא משקף אלפי אנשים שעברו תהליך של יציאה מהרחוב, קיבלו קורת גג זמנית — ואז חזרו לאותה נקודת התחלה. עבור רבים מהם, המעבר בין מסגרת מוסדית לחיים עצמאיים התברר כבלתי אפשרי.

ראשת העיר באס הכירה בקושי, אך הדגישה את הצורך בהבנת הגורמים לעזיבה. לדבריה, יש לבחון לעומק מדוע משתתפים עוזבים את התוכנית וכיצד ניתן לשפר את התנאים. אחד המשתתפים, ג'ונתן טורס, סיפק הסבר פשוט אך משמעותי: האיסור על הכנסת אורחים לחדרים. לדבריו, תחושת הבידוד והיעדר חופש בסיסי הפכו את השהות לבלתי נסבלת.

הדוגמה הזו מדגישה את הפרדוקס המרכזי של תוכניות דיור זמני: הן מספקות קורת גג — אך לא תחושת בית. הכללים, הפיקוח והמסגרת הנוקשה נועדו להבטיח ביטחון, אך עבור חלק מהמשתתפים הם יוצרים תחושת ניכור.

עם זאת, הביקורת העמוקה יותר מופנית למבנה הכולל של התוכנית. פרופסור גארי בלסי מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס טוען כי הבעיה אינה בתוכנית עצמה, אלא במה שחסר אחריה: דיור קבוע ונגיש. לדבריו, ללא פתרונות ארוכי טווח — דירות במחיר סביר או סיוע משמעותי בשכר דירה — המשתתפים נותרים ללא יעד ברור לאחר סיום השלב הזמני.

המצב הזה יוצר מעגל חוזר: השקעה גבוהה בפתרונות ביניים יקרים, כמו חדרי מלון, שאינם מובילים ליציבות אמיתית. כאשר אין לאן להמשיך, החזרה לרחוב הופכת כמעט בלתי נמנעת.

מנגד, בעיריית לוס אנג'לס מציגים תמונה רחבה יותר. לטענת גורמים בעירייה, התוכנית תרמה לירידה של כ־18% במספר חסרי הבית ברחובות — מגמה שלא נרשמה בעבר. בנוסף, מציינים שם כי נרשמה גם ירידה במספר מקרי המוות בקרב אוכלוסייה זו.

אך גם אם הנתונים הללו נכונים, הם אינם מבטלים את השאלה המרכזית: כיצד ייתכן שכמעט מחצית מהמשתתפים חוזרים לרחוב, למרות השקעה תקציבית חסרת תקדים.

הדיון אינו מתרחש בחלל ריק. ברמה הפדרלית, מתנהל מאבק סביב מדיניות הטיפול בחסרי הבית, כולל ניסיונות להגביל מימון ואף להחמיר את האכיפה נגד מגורים ברחוב. צעדים אלה מעוררים התנגדות חריפה מצד ארגוני זכויות אדם, הטוענים כי הם מטפלים בתסמין ולא בבעיה עצמה.

בסופו של דבר, הסיפור של "אינסייד סייף" אינו רק על תוכנית אחת בלוס אנג'לס. הוא מעלה שאלה רחבה יותר על גבולות האחריות של מדינה ועיר כלפי אזרחיה הפגיעים ביותר. האם קורת גג זמנית מספיקה? האם ניתן לדרוש עמידה בכללים נוקשים ממי שאיבדו את יציבות חייהם? והאם השקעה של מאות מיליוני דולרים יכולה להצליח ללא פתרון יסודי של שוק הדיור?

לוס אנג'לס ניסתה לקנות זמן — אך נראה שהזמן הזה נגמר מהר מהצפוי.