
הפס הלבן מסמן את הגובה שבו הגיעו בעבר מי האגם. מתחתיו — הסלע החשוף שנחשף בהדרגה ככל שמפלס המים יורד. מה שהיה בעבר אחד המאגרים הגדולים ביותר בצפון אמריקה הולך ומתכווץ משנה לשנה.
כעת מתברר כי המצב עלול להיות חמור עוד יותר משסברו עד כה. לפי תחזית חדשה שפרסמו גורמים פדרליים, עד נובמבר 2027 עשוי אגם מיד להגיע למפלס הנמוך ביותר מאז הוקם סכר הובר בשנת 1935.
התחזית הזו אינה מטרידה רק את תושבי הערים הסמוכות לאגם, כמו לאס וגאס. אגם מיד הוא חלק ממערכת המים של נהר הקולורדו — מקור מים חיוני לכ־25 מיליון בני אדם בשבע מדינות במערב ארצות הברית: אריזונה, קליפורניה, קולורדו, נבאדה, ניו מקסיקו, יוטה וויומינג.

הפס הלבן מסמן את הגובה שבו הגיעו בעבר מי האגם. מתחתיו — הסלע החשוף שנחשף בהדרגה ככל שמפלס המים יורד. מה שהיה בעבר אחד המאגרים הגדולים ביותר בצפון אמריקה הולך ומתכווץ משנה לשנה.
כדי להבין כיצד הגיע האזור למצב הזה צריך לחזור יותר ממאה שנה לאחור. נהר הקולורדו היה במשך עשורים עמוד השדרה של המערב האמריקני. המים שלו הזינו חקלאות במדבר, תעשייה בערים גדולות והתיישבות רחבה באזור צחיח ברובו.
אלא שההסכמים ההיסטוריים שחילקו את מי הנהר בין המדינות התבססו על הערכות אופטימיות מדי. בסופו של דבר הוקצו למדינות זכויות מים שמצטברות לכמות גדולה יותר מכפי שהנהר מסוגל לספק — אפילו בשנים גשומות.
כאשר מצרפים לכך בצורות ממושכות, עלייה בטמפרטורות ושינויים אקלימיים, הפער בין ההבטחות לבין המציאות הופך למשבר של ממש.
אגם מיד, שנוצר לאחר הקמת סכר הובר על נהר הקולורדו, נחשב למאגר המים הגדול ביותר בארצות הברית. בשיאו היה יכול להכיל יותר מ־26 מיליון אקר־רגל של מים. כיום נפח המים שבו רחוק מאוד מהמספר הזה, והמפלס ממשיך לרדת כמעט מדי שנה.
אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא הירידה בכמות השלג בהרי הרוקי. נהר הקולורדו מתמלא בעיקר ממי הפשרת השלגים בחורף. כאשר השלג מועט — גם הזרימה לנהר קטנה.
כבר עתה מדווחים גורמי רשות המים בקליפורניה כי שכבת השלג השנה היא מן הנמוכות שנמדדו בעשורים האחרונים. המשמעות היא שפחות מים יזרמו אל הנהר בחודשים הקרובים.
החשש הגדול של המדענים הוא מתרחיש נוסף: קיץ חם במיוחד הנשלט בידי תופעה המכונה "כיפת חום". מדובר במערכת לחץ אוויר גבוהה ויציבה הלוכדת אוויר חם מעל אזור מסוים למשך זמן ממושך. כאשר תופעה כזו מתרחשת לאחר חורף דל בשלגים, כמעט שאין סיכוי להתאוששות של מאגרי המים.
במקביל למשבר הטבעי מתנהל גם משבר פוליטי. שבע המדינות המשתמשות במי נהר הקולורדו מנהלות משא ומתן ממושך על הסכם חדש לחלוקת המים, שיחליף את ההסדרים הישנים.
על פי התכנון, הסכם חדש אמור להיחתם עד שנת 2026. אך עד כה לא הצליחו המדינות להגיע להסכמה. כל מדינה חוששת לוותר על חלק ממכסת המים שלה, מחשש לפגיעה בחקלאות, בכלכלה ובגידול האוכלוסייה.
ממשל דונלד טראמפ הציג הצעה לחלוקה חדשה של המים, אך המדינות לא אימצו אותה. מדינת נבאדה אף הציגה תוכנית חירום משלה בניסיון לגשר על הפערים — אך גם היא טרם זכתה לתמיכה רחבה.
בינתיים הזמן ממשיך לעבור, והמפלס באגם ממשיך לרדת. כל חודש של דיונים ללא פתרון הוא חודש נוסף שבו נשאבים מים מן המאגר — מבלי שיש מי שמחזיר אותם.
העיר לאס וגאס, הנשענת כמעט לחלוטין על מי אגם מיד, הפכה בשנים האחרונות למעין מעבדה לניהול מים במדבר. למרות התדמית של עיר בזבזנית עם מזרקות ענק ובריכות אינסופיות, הרשויות המקומיות הנהיגו שורה של צעדים מחמירים לחיסכון.
רשות המים של דרום נבאדה מצליחה למחזר יותר מ־99 אחוז מהמים המשמשים בתוך הבתים בעיר. לאחר הטיפול במים הם מוזרמים בחזרה לאגם. בנוסף נאסרה השקיית מדשאות שאינן חיוניות, ורחובות שלמים החליפו מדשאות בצמחייה חסכונית במים.
אך גם הצעדים הללו אינם מספיקים כאשר מפלס המאגר ממשיך לרדת. לפי ההסכמים הקיימים, כאשר האגם מגיע לרמות מסוימות מופעלים קיצוצים אוטומטיים באספקת המים למדינות שונות.
מדינת אריזונה כבר חוותה קיצוצים כאלה בשנים האחרונות. אם הירידה תימשך, גם מדינת קליפורניה עלולה להיפגע — מצב שיפגע ישירות בחקלאות רחבת ההיקף שלה, המספקת חלק גדול מתוצרת המזון בארצות הברית.
אגם מיד אינו מתייבש ביום אחד. הוא נסוג בהדרגה — מטר אחרי מטר, שנה אחרי שנה. כל ירידה נוספת במפלס מוסיפה עוד פס לבן על הסלעים סביבו.
האמריקנים רואים את התמונות, קוראים את הדיווחים וממשיכים בשגרת חייהם. אך הסימנים על המצוקים אינם נעלמים. הם רק הולכים ומתרחבים — ותזכורת לכך שהמשבר האמיתי עוד לפניהם.