ג'יהאדיסט וג'וק איסלאמי: ראש עיריית ניו יורק הפך למטרה במתקפה פוליטית חריפה

יומיים בלבד לפני תחילת ההפצצות על טהראן, ישבו זוהראן ממדאני ודונלד טראמפ יחד בחדר הסגלגל בבית הלבן. על הפרק הייתה תוכנית דיור רחבת־היקף לעיר ניו יורק. טראמפ חייך למצלמות וכינה את ממדאני "בחור נחמד". ממדאני מצדו הגדיר את הפגישה "פרודוקטיבית". לרגע נדמה היה ששיתוף פעולה פרגמטי בין ראש עיר פרוגרסיבי לבין נשיא רפובליקאי אפשרי.

ואז החלה המלחמה — והאווירה התחלפה בבת אחת.

ממדאני היה בין נבחרי הציבור הראשונים במחנה הדמוקרטי שיצאו נגד התקיפה. בעוד רבים מחבריו למפלגה הסתפקו בטענה פרוצדורלית שלפיה הנשיא היה צריך לקבל אישור מהקונגרס, ממדאני בחר בניסוח חריף בהרבה. "מדובר בהסלמה קטסטרופלית במלחמת תוקפנות בלתי חוקית", כתב. "הפצצת ערים, הרג אזרחים ופתיחת חזית מלחמה חדשה — האמריקאים אינם רוצים בכך".

 

הסנאטור הרפובליקאי מטקסס טד קרוז טען כי "עמדותיו של ממדאני משקפות אנטי־אמריקניות עמוקה". הסנאטור טומי טוברוויל מאלבמה, שכבר בעבר תקף את ממדאני על כך שנשבע אמונים לתפקידו על הקוראן, כתב ברשתות החברתיות כי "האויב נמצא בתוך השערים". גם חבר הקונגרס הרפובליקאי ממדינת פלורידה, מאט גייטס, הצטרף למתקפה וטען כי "ראש עיריית ניו יורק מעדיף את האינטרסים של איראן על פני אלה של ארצות הברית".

 

התגובה מצד גורמים בימין האמריקאי הייתה מיידית ולעיתים גם אישית מאוד. הסנאטור הרפובליקאי מטקסס, טד קרוז, כינה אותו "קומוניסט ששונא את אמריקה". שדרן הרדיו השמרני מניו יורק, סיד רוזנברג, הרחיק לכת עוד יותר וכינה את ממדאני "ג'יהאדיסט" ו"ג'וק איסלאמי רדיקלי". גם הנשיא טראמפ לא נשאר מחוץ לעימות: הוא פרסם ברשתות החברתיות תמונה של ממדאני בבית הלבן לצד עותק ממוסגר של הכרזת העצמאות האמריקאית וכתב בציניות כי "זוהראן עשה כברת דרך בכך שאימץ את ההכרזה".

המתקפה לא הסתיימה שם. הסנאטור הרפובליקאי מטקסס טד קרוז טען כי "עמדותיו של ממדאני משקפות אנטי־אמריקניות עמוקה". הסנאטור טומי טוברוויל מאלבמה, שכבר בעבר תקף את ממדאני על כך שנשבע אמונים לתפקידו על הקוראן, כתב ברשתות החברתיות כי "האויב נמצא בתוך השערים". גם חבר הקונגרס הרפובליקאי ממדינת פלורידה, מאט גייטס, הצטרף למתקפה וטען כי "ראש עיריית ניו יורק מעדיף את האינטרסים של איראן על פני אלה של ארצות הברית".

אך דווקא ההתבטאות החריפה ביותר — הכינוי "ג'יהאדיסט" — עוררה תגובת נגד חריגה. העיתון "ניו יורק טיימס" פרסם מאמר מערכת שגינה את הדברים בחריפות. גם הסנאטור הדמוקרטי מצ'אק שומר, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט ואחד הפוליטיקאים היהודים הבכירים בארצות הברית, יצא להגנת ממדאני. שומר כינה את דבריו של רוזנברג "מפגן דוחה של קנאות ואיסלאמופוביה שראוי לגינוי חד־משמעי". זמן קצר לאחר מכן מחק רוזנברג את הפוסט והתנצל.

 

לצפייה: https://www.tiktok.com/@nbcnewyork/video/7613183979583278367?is_from_webapp=1&sender_device=pc

 

אולם מעבר לקרב המילים, הנתון המעניין באמת הגיע מן הסקרים. שלושה סקרים ארציים שפורסמו בימים שלאחר התקיפה הציגו מגמה דומה: רוב האמריקאים מתנגדים למלחמה. על פי אחד הסקרים, כ־60 אחוזים מהציבור האמריקאי אינם תומכים בפעולה הצבאית. בקרב צעירים מתחת לגיל 30 — קבוצה שממדאני זוכה בה לפופולריות רבה — ההתנגדות מגיעה לכ־76 אחוזים.

גם סקר של סוכנות הידיעות רויטרס ומכון הסקרים איפסוס העלה כי 56 אחוזים מהאמריקאים סבורים שהנשיא טראמפ נוטה להשתמש בכוח צבאי מהר מדי. אפילו בסקר של רשת פוקס ניוז, המזוהה עם המחנה השמרני, 51 אחוזים מהנשאלים אמרו כי מדיניותו של טראמפ כלפי איראן הפכה את ארצות הברית לבטוחה פחות.

ממדאני עצמו ניסה להבהיר כי התנגדותו למלחמה אינה הגנה על המשטר האיראני. "הממשלה האיראנית מדכאת את בני עמה באופן שיטתי", אמר. "זהו משטר אכזרי. אבל אני זוכר היטב מה קרה בפעם האחרונה שארצות הברית יצאה למלחמה להחלפת משטר במזרח התיכון". דבריו רומזים למלחמת עיראק — טראומה פוליטית שעדיין משפיעה על הדיון הציבורי האמריקאי.

בתוך הסערה הפוליטית הזו, ממדאני הפך לסמל רחב יותר. עבור תומכיו הוא מייצג דור חדש של פוליטיקאים אמריקאים שמוכנים להתנגד למלחמות במזרח התיכון. עבור מבקריו הוא מייצג שמאל רדיקלי שלטענתם מערער על תפיסת הפטריוטיות האמריקאית המסורתית.

ראש עיריית ניו יורק לשעבר, ביל דה בלאזיו, ניסח את הפרדוקס בצורה ישירה: טראמפ, לדבריו, מסוגל לשתף פעולה עם ממדאני בנושאים כמו דיור ופיתוח עירוני — ובו בזמן לתקוף אותו פוליטית בענייני מלחמה. מבחינת טראמפ, זהו משחק פוליטי שמשרת אותו בשתי החזיתות.

העימות סביב ממדאני חושף בסופו של דבר מחלוקת עמוקה הרבה יותר מן השאלה הספציפית על איראן. הוא משקף את הקרע הגובר בפוליטיקה האמריקאית בין מחנה שמוכן להשתמש בכוח צבאי כפתרון לבין ציבור רחב יותר שמביע עייפות ממלחמות ארוכות במזרח התיכון.

והפער הזה הולך ומתחדד: בעוד הזירה הפוליטית בוושינגטון רועשת ומלאה בהאשמות, רוב האמריקאים — כך לפי הסקרים — פשוט אינם רוצים מלחמה נוספת.