טראמפ נגד דה נירו: הנשיא קרא לשחקן האגדי "עבריין" והציע לו לעזוב את אמריקה

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

בעוד מיליוני אזרחים צפו בנשיא נואם בפני שני בתי הקונגרס בטקס הפוליטי המרכזי של הדמוקרטיה האמריקאית, התנהל במקביל שידור אלטרנטיבי ברשת החברתית יוטיוב. דה נירו, זוכה שני פרסי האוסקר ואחד מסמליה של התרבות הקולנועית האמריקאית, הופיע לצד השחקן והפעיל מארק רופאלו, מחוקקים מן המפלגה הדמוקרטית ובכירים לשעבר בממשל טראמפ הראשון שבחרו להתייצב כעת נגדו. המסר היה חד וברור: קריאה להתנגדות אזרחית למדיניות הנשיא ולשיח הפוליטי שהוא מייצג.

תגובת טראמפ לא איחרה לבוא. בסגנונו הישיר והלוחמני, הוא בחר בהתקפה אישית, ללא טענות משפטיות של ממש, אך עם האשמה פומבית בעלת מטען תודעתי כבד. הקריאה לשחקן “לעזוב את אמריקה” נשמעה בעיני מתנגדיו כניסיון לערער על עצם הלגיטימיות של ביקורת מבית. תומכיו, מנגד, הציגו את הדברים כתגובה לגיטימית לאמנים שלטענתם משתמשים במעמדם הציבורי כדי להסית ולפגוע באמון הציבור במוסדות השלטון.

עבור דה נירו, אין מדובר בפריצה פתאומית אל הזירה הפוליטית. לאורך שנים הפך לאחד הקולות החריפים ביותר בהוליווד נגד טראמפ, אך הפעם לא הסתפק בנאום בטקס פרסים או בריאיון מתוקשר. עצם יצירת “נאום מקביל” לנאום מצב האומה סימנה מעבר ממחאה סמלית לניסיון לייצר נרטיב מתחרה, כמעט מוסדי, לשיח הנשיאותי הרשמי.

תגובת טראמפ לא איחרה לבוא. בסגנונו הישיר והלוחמני, הוא בחר בהתקפה אישית, ללא טענות משפטיות של ממש, אך עם האשמה פומבית בעלת מטען תודעתי כבד. הקריאה לשחקן “לעזוב את אמריקה” נשמעה בעיני מתנגדיו כניסיון לערער על עצם הלגיטימיות של ביקורת מבית. תומכיו, מנגד, הציגו את הדברים כתגובה לגיטימית לאמנים שלטענתם משתמשים במעמדם הציבורי כדי להסית ולפגוע באמון הציבור במוסדות השלטון.

העימות עם דה נירו אינו מקרה בודד אלא חלק מדפוס רחב יותר. בשנים האחרונות תקף טראמפ שוב ושוב שחקנים, מוזיקאים ואנשי תרבות שיצאו נגדו. מריל סטריפ הוגדרה על ידו כ“אחת השחקניות המוערכות יתר על המידה בהוליווד” לאחר שנשאה נאום ביקורתי חריף, ג’ורג’ קלוני הוצג כ“כוכב קולנוע מדשדש” כשהביע עמדות נגד מדיניות החוץ שלו, ואפילו טיילור סוויפט זכתה למתקפות מילוליות לאחר שקראה לצעירים להשתתף בבחירות. רוזי אודונל הייתה מטרה חוזרת ונשנית ללעג והכפשה פומבית, ושון פן הוצג כ“אדם אלים וחסר שיקול דעת” לאחר ביקורת על מדיניות ההגירה.

בחלק מהמקרים, האקלים הפוליטי והמתקפות האישיות תרמו גם להחלטות חיים דרמטיות. הקומיקאית אלן דג’נרס ובן זוגה עברו לתקופה ממושכת לאנגליה; השחקן ריצ’רד גיר בילה שנים ארוכות מחוץ לארצות הברית בין היתר בשל התנגדותו למדיניות ממשלים אמריקאיים; ואמנים נוספים, בהם יוצרים מתחום הקולנוע העצמאי והמוזיקה, הצהירו בפומבי כי הם שוקלים או מימשו מעבר לקנדה ולאירופה כמחאה אזרחית, גם אם לא תמיד ייחסו זאת ישירות לאדם אחד בבית הלבן.

העימות הנוכחי המחיש עד כמה העומק של הקרע האמריקאי אינו מתמצה בוויכוח פוליטי רגיל. מצד אחד – הנשיא ונאום ממלכתי המכריז על הישגים וניצחונות. מצד שני – דמות תרבותית איקונית, המזוהה עם המיתוס האמריקאי הקולנועי, שמעמידה מולו מראה ביקורתית גלויה. בין שתי הבמות הללו עומד הציבור, הנדרש לבחור לא רק בין עמדות מדיניות אלא בין שתי תפיסות שונות של פטריוטיזם, של חופש ביטוי ושל גבולות הלגיטימיות של ביקורת פנימית.

אם העבר מלמד על העתיד, סביר שהעימות עם דה נירו אינו אלא פתיח לסבב נוסף של עימותים בין וושינגטון להוליווד. בעידן טראמפ השני, הגבול בין עולם הפוליטיקה לעולם התרבות מיטשטש כמעט לחלוטין, ושני הצדדים אינם מנסים עוד להעמיד פנים שמדובר בזירות נפרדות.