פיין ניסה להצדיק את דבריו כתגובה לפרובוקציה של פעילה פרו־פלסטינית שכתבה כי כלבים הם “טמאים” ואינם ראויים להיכנס לבתים. גם אם מקבלים את הטענה שהציוץ המקורי היה פוגעני או פרובוקטיבי, התגובה של פיין חרגה באופן ברור מכל נורמה של שיח ציבורי. זו לא הייתה ביקורת על אידיאולוגיה, לא מחאה נגד מדיניות ולא תגובה לאנטישמיות, אלא אמירה שמדמה קבוצה דתית שלמה – מאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם – לבעלי חיים ומציגה אותה כנחותה מהם. זהו דה־הומניזציה במובנה הגולמי ביותר.
פיין ניסה להצדיק את דבריו כתגובה לפרובוקציה של פעילה פרו־פלסטינית שכתבה כי כלבים הם “טמאים” ואינם ראויים להיכנס לבתים. גם אם מקבלים את הטענה שהציוץ המקורי היה פוגעני או פרובוקטיבי, התגובה של פיין חרגה באופן ברור מכל נורמה של שיח ציבורי. זו לא הייתה ביקורת על אידיאולוגיה, לא מחאה נגד מדיניות ולא תגובה לאנטישמיות, אלא אמירה שמדמה קבוצה דתית שלמה – מאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם – לבעלי חיים ומציגה אותה כנחותה מהם. זהו דה־הומניזציה במובנה הגולמי ביותר.
התגובות החריפות ביותר לא הגיעו דווקא מיריביו הפוליטיים, אלא מקולות בולטים בתוך הקהילה היהודית עצמה. אמוס הוכשטיין, יליד ישראל ואיש ממשל אמריקאי לשעבר שמילא תפקידים בכירים בזירה הדיפלומטית, כתב כי הדברים “מזכירים את הרטוריקה הגרמנית נגד יהודים” – השוואה טעונה במיוחד בזיכרון הקולקטיבי היהודי. המועצה הדמוקרטית היהודית של אמריקה קראה לגינוי רשמי של פיין בקונגרס, וארגון “רוב יהודי דמוקרטי” תיאר את דבריו כבלתי ניתנים להגנה. גם הסנאטורית ג’קי רוזן, חבר הקונגרס דן גולדמן והעיתונאי ג’ייק טאפר – כולם מזוהים עם תמיכה בישראל – פרסמו הודעות גינוי פומביות. גולדמן הדגיש כי מדובר לא רק בביטוי אסלאמופובי דוחה, אלא באמירה שמערערת את המאבק באנטישמיות ומסכנת את היהודים עצמם.
הפרדוקס צורב במיוחד משום שפיין בנה את זהותו הציבורית על מאבק באנטישמיות והגנה על ישראל בזירה הפוליטית האמריקאית. הוא מדבר תדיר על סכנות השנאה כלפי יהודים בקמפוסים ובמרחב הציבורי, וזוכה לתמיכה מארגונים פרו־ישראליים מרכזיים. אלא שמאבק אמיתי בשנאה אינו יכול להתקיים באופן סלקטיבי. כאשר פוליטיקאי יהודי עושה דה־הומניזציה לקבוצת מיעוט אחרת, הוא פוגע לא רק בקבוצה הזו אלא גם בלגיטימיות המוסרית של הדרישה להפסיק דה־הומניזציה כלפי יהודים. המסר המשתמע לציבור הרחב הוא ששנאה פסולה רק כשהיא מופנית “אלינו”, ולא כשהיא מופנית כלפי אחרים.
שתיקתם היחסית של רוב חברי המפלגה הרפובליקנית בקונגרס רק העמיקה את התחושה שהמערכת הפוליטית מתרגלת לשיח קיצוני. כמה קולות בודדים הסתפקו בהסתייגות רפה, תוך ניסיון למסגר את פיין כמי שמותקף תדיר בידי תומכי חמאס – טיעון שאינו מסביר ואינו מצדיק אמירה גזענית. פיין עצמו לא התנצל. הוא בחר להתבצר בעמדתו ואף טען כי דבריו היו “הגנה על כלבים”.
עבור הקהילה היהודית והישראלית בארצות הברית, במיוחד בערים רב־תרבותיות כמו לוס אנג’לס, הפרשה הזו היא תמרור אזהרה. במציאות שבה יהודים נאלצים להיאבק באנטישמיות מימין ומשמאל, רטוריקה מבזה כלפי מיעוטים אחרים אינה רק פסולה מוסרית – היא גם פוגעת ביכולת לדרוש סולידריות והגנה כאשר השנאה מופנית כלפינו. המאבק בשנאה אינו יכול להיות חד־כיווני. ברגע שהוא הופך לכלי פוליטי ציני, הוא מאבד את תוקפו המוסרי – ומשאיר את כולנו חשופים יותר.
