קליפורניה: 44 אלף דולר לביטוח - כך קרס שוק ההגנה על הבתים

גלן ולוריין קרופורד רכשו את ביתם באגואורה הילס, בצפון־מערב לוס אנג’לס, בשנת 2012. במשך שנים שילמו כ־500 דולר בחודש לביטוח – סכום סביר לבית גדול באזור מיוער. בינואר האחרון קיבלו הודעה מחברת סטייט פארם: הפרמיה השנתית קופצת ליותר מ־44 אלף דולר. כמעט 3,700 דולר בחודש. כמעט כמו תשלום המשכנתה עצמו. כשהחלו לחפש חלופה, גילו שחברת הביטוח הבין־לאומית לויד’ס מלונדון מוכנה לכסות אותם – תמורת כ־80 אלף דולר לשנה.

“אנחנו לא מיליונרים, ולא כוכבי ריאליטי,” אמרה לוריין קרופורד בעודה יושבת במרפסת ביתם המוקף עצים. “החשבון הזה מאיים למחוק לנו את תוכניות הפרישה.” הסיפור שלהם אינו חריג עוד. הוא הפך לשגרה חדשה ברחבי קליפורניה.

כדי להבין כיצד מגיעים לפרמיות בקנה מידה כזה, צריך לחזור לשורש הבעיה. במשך יותר מעשור הנהיגה קליפורניה רגולציה נוקשה על מחירי ביטוחי הדירות, במטרה להגן על הצרכנים. בפועל, הפער בין התעריפים המפוקחים לבין הסיכון האמיתי – בעיקר באזורים המועדים לשריפות יער – הלך והתרחב. חברות הביטוח מצאו את עצמן משלמות פיצויים בהיקפים הולכים וגדלים, אך מוגבלות ביכולת לגלגל את העלות אל הפרמיות. התוצאה הייתה נסיגה הדרגתית: ביטול חידושי פוליסות, הקפאת קבלת לקוחות חדשים, והסטת סיכונים מהשוק הפרטי אל מנגנוני חירום של המדינה.

 

במשך יותר מעשור הנהיגה קליפורניה רגולציה נוקשה על מחירי ביטוחי הדירות, במטרה להגן על הצרכנים. בפועל, הפער בין התעריפים המפוקחים לבין הסיכון האמיתי – בעיקר באזורים המועדים לשריפות יער – הלך והתרחב. חברות הביטוח מצאו את עצמן משלמות פיצויים בהיקפים הולכים וגדלים, אך מוגבלות ביכולת לגלגל את העלות אל הפרמיות. התוצאה הייתה נסיגה הדרגתית: ביטול חידושי פוליסות, הקפאת קבלת לקוחות חדשים, והסטת סיכונים מהשוק הפרטי אל מנגנוני חירום של המדינה.

 

ואז הגיעו השריפות הגדולות של 2025 בלוס אנג’לס וסביבתה – השריפות העירוניות היקרות בתולדות הביטוח העולמי. הנזקים הישירים לחברות הביטוח הוערכו בכ־40 מיליארד דולר. תוכנית החירום המדינתית לביטוח נכסים, הידועה כ”תוכנית ההגינות”, נאלצה לשלם קרוב למיליארד דולר וביקשה להעלות את תעריפיה בכ־36 אחוזים. סטייט פארם, המבטחת הגדולה במדינה, התקרבה לקצה יכולת הספיגה שלה. עורך הדין של נציב הביטוח הזהיר אז מפני “טיטאניק המתקרבת לקרחון” – דימוי שנשמע דרמטי, אך בדיעבד תיאר מציאות מתגבשת.

נציב הביטוח הנבחר של קליפורניה, ריקרדו לארה, ניסה לבלום את הסחף באמצעות עסקת חבילה: העלאות תעריפים חדות בתמורה להתחייבות של החברות לשוב ולהציע פוליסות גם באזורים בסיכון גבוה. כך אושרו העלאות של כ־34 אחוזים לחברת אולסטייט וכ־17 אחוזים לסטייט פארם, כמהלך חירום. אלא שההתחייבויות לא התממשו במלואן. אולסטייט קיבלה את העלאת התעריפים והמשיכה להימנע מקבלת לקוחות חדשים במדינה. סטייט פארם, לאחר שקיבלה את העלאת הביניים, ביקשה תוספת נוספת של כ־11 אחוזים – ובקשתה התעכבה בעקבות תלונות על טיפול לקוי בנפגעי השריפות. חברת פארמרס התחייבה להוסיף אלפי פוליסות עד 2028, אך המספרים זעומים ביחס לכמות הפוליסות שביטלה בשנים האחרונות.

גם הרגולטור מודה בחוסר האונים. “אנחנו במצב של תסכול מתמיד,” אמר לארה. מנהלת ארגון צרכנים הפועל בתחום הגדירה זאת חריף יותר: “עשינו ויתורים נדיבים לתעשיית הביטוח – והתוצאה כמעט לא זזה. הכוח מצוי אצל החברות.”

בינתיים, המחיר משולם בשוק הדיור כולו. עסקאות מכירה מתבטלות לא בגלל מחיר הנכס או גובה הריבית, אלא משום שהקונים אינם מצליחים להשיג ביטוח בר־השגה. בלי ביטוח – אין משכנתה. בלי משכנתה – אין עסקה. שוק הדיור נחסם בנקודות שבהן הסיכון הביטוחי חוצה רף כלכלי סביר.

וגם מי שמצליח לבטח, מגלה לעיתים שהכיסוי חלקי בלבד. אליסון גרנדרוס, מאפרת לקולנוע שביתה באלטדנה עמד על תילו לאחר שריפות 2025, גילתה בהמשך זיהום עופרת במבנה – תוצר של עשן שריפות עירוניות. תוכנית ההגינות המדינתית סירבה לשלם: הפוליסה מכסה רק “אובדן פיזי ישיר הניתן לצפייה”. עשן רעיל שחדר לקירות ולמערכות האוורור לא נחשב, מבחינת הסעיף, לנזק “נראה לעין”. “את מרגישה חסרת אונים,” סיפרה, כשהיא מתגוררת כיום בשכירות בפסדנה עם משפחתה. “איך ממשיכים מכאן? איך משאירים את הספינה מעל המים?”

מה שמתחולל בקליפורניה אינו אנומליה מקומית. זו מעבדה מוקדמת לעולם שמתמודד עם שינויי אקלים מואצים: אירועי קיצון תכופים יותר, נזקים רחבים יותר, ושאלה בסיסית אחת – מי נושא בסיכון. כאשר הסיכון הופך לבלתי ניתן לתמחור סביר, השוק הפרטי נסוג, והמדינה נדרשת לשמש כמבטח של מוצא אחרון. אך גם למדינה יש גבולות תקציביים.

המודל הקליפורני – העלאות תעריפים בתמורה להרחבת כיסוי – עשוי להפוך לתבנית בינלאומית. אך בינתיים הוא משמש בעיקר אזהרה: רגולציה שנועדה להגן על הצרכן עלולה, בתנאי קיצון אקלימיים, לזרז את קריסת השוק. וכאשר חברות פרטיות מקבלות הקלות מבלי לקיים את חלקן בהסכם, האמון הציבורי מתפורר.

לוריין קרופורד למדה את השבר על בשרה גם בעבר. לאחר שריפת וולסי צמצמה את ביטוח התכשיטים המשפחתי – ושנה מאוחר יותר נפרץ ביתה ותכשיטים בשווי רבע מיליון דולר נגנבו ללא כיסוי. כיום היא משלמת 44 אלף דולר בשנה לביטוח שאינו מבטיח בנייה מחדש מלאה במקרה של אובדן טוטלי. בקליפורניה של 2026, גם זה נחשב לברירה “הסבירה”.