הפיצויים שבולעים את העיר: כך מחוז לוס אנג'לס קורס מתביעות של פגיעות מיניות

הכוונה הייתה מוסרית, כמעט מובנת מאליה. בשנת 2019 חוקקה מדינת קליפורניה את חוק איי־בי 218, שהאריך באופן דרמטי את תקופת ההתיישנות לתביעות בגין התעללות מינית שבוצעה במוסדות ציבוריים — בתי ספר, מתקני כליאה לנוער ובתי אומנה. ההיגיון פשוט: נפגעים רבים אינם מסוגלים להתלונן בזמן אמת. שנים חולפות עד שהפגיעה מתורגמת למילים, למסמכים וליכולת לעמוד מול מערכת משפטית. מדוע שהחוק ינעל בפניהם את הדלת?

שבע שנים לאחר מכן, מחוז לוס אנג'לס מתמודד עם מציאות שלא נלקחה בחשבון: התחייבויות כספיות בהיקף חסר תקדים, עומס משפטי כבד, וחשדות הולכים ומתרבים לכך שחלק מן התביעות אינן מבוססות כלל על פגיעות אמיתיות.

 

המשמעות התקציבית מרעידה את יסודות הקאונטי. כבר עתה מתברר כי קרוב לחמישה מיליארד דולר הוקצו או שולמו בפועל. חלק ניכר מן הסכום — לפי הערכות, כ־1.5 מיליארד דולר — מיועד לשכר טרחת עורכי הדין. במקביל, מנהלי אגפים בקאונטי מודים כי אין תקציב לתוספות שכר לעובדים, פרויקטים ציבוריים מוקפאים, ושירותים אזרחיים עומדים בפני קיצוץ.

 

באפריל 2025 אישרה מועצת המפקחים של המחוז הסדר פשרה בסך ארבעה מיליארד דולר — הסדר הפיצויים הגדול ביותר בתולדות ארצות הברית בתיקי התעללות מינית. ההסדר כיסה יותר מ־11 אלף תובעים. חודשים ספורים לאחר מכן, באוקטובר, נחתם הסדר נוסף בהיקף של 828 מיליון דולר עבור כ־400 תיקים נוספים. אולם בכך לא הסתיים הזרם: כ־5,000 תביעות חדשות הוגשו לאחר מכן ועדיין ממתינות להכרעה.

המשמעות התקציבית מרעידה את יסודות המחוז. כבר עתה מתברר כי קרוב לחמישה מיליארד דולר הוקצו או שולמו בפועל. חלק ניכר מן הסכום — לפי הערכות, כ־1.5 מיליארד דולר — מיועד לשכר טרחת עורכי הדין. במקביל, מנהלי אגפים בקאונטי מודים כי אין תקציב לתוספות שכר לעובדים, פרויקטים ציבוריים מוקפאים, ושירותים אזרחיים עומדים בפני קיצוץ.

לתוך הסערה הזו נכנסה חקירה עיתונאית שטרפה את הקלפים. בסתיו 2025 פרסם ה"לוס אנג'לס טיימס" עדויות של תשעה לקוחות ממשרד עורכי הדין דאונטאון לוס אנג'לס לואו גרופ, שהיה מעורב בייצוג אלפי תובעים בהסדר הענק. לטענת העדים, מגייסים מטעם גורמים שונים הציעו להם תשלום כדי להגיש תביעות, וחלקם אף התבקשו להמציא סיפורים על פגיעות שמעולם לא התרחשו. המשרד הכחיש את הטענות, אולם התובע הראשי של מחוז לוס אנג'לס, נתן הוכמן, הודיע כי נפתחה בדיקה רחבה הנוגעת לאלפי תיקים בחשד להגשה תרמיתית. החיסכון האפשרי, לדבריו, עשוי להגיע למאות מיליוני דולרים ואף למיליארדים.

במועצת המפקחים של המחוז נשמעת ביקורת חריגה בעוצמתה. קתרין ברגר, אחת מחברות המועצה, קראה בפומבי למחוקק המדינתי בסקרמנטו לתקן את החוק. לדבריה, החוק נוסח ללא מנגנוני סינון בסיסיים נגד תרמית. "אנחנו רק בקצה הקרחון," אמרה. "הכוונה הייתה צודקת, אך המחיר הציבורי הפך לבלתי נסבל."

המנכ"ל הממלא מקום של המחוז, ג'וזף ניקיטה, ניסח זאת בפשטות: אין פתרון דרך קיצוצים שוליים. הבעיה מערכתית. כל עוד היקף התביעות ממשיך לתפוח, המחוז יידרש לבחור בין פיצוי נפגעים לבין תפקוד תקין של שירותים ציבוריים בסיסיים — בריכות עירוניות, מרפאות, תחזוקת פארקים ומוסדות חינוך.

העימות האמיתי מתרחש כעת בבית המחוקקים של קליפורניה. כל ניסיון להוסיף לחוק סייגים, מנגנוני אימות או תקרות פיצוי נתקל בהתנגדות חריפה מצד ארגוני נפגעים ועורכי דין המייצגים אותם. פוליטיקאים שניסו להציע החמרה בנטל ההוכחה הותקפו בפומבי כמי שמגנים על פוגעים. מנגד, בכירים בקאונטי מזהירים מפני קריסה תקציבית שתפגע באותם תושבים שהמערכת אמורה להגן עליהם.

יש תקדימים במדינות אחרות. במרילנד, לאחר גל תביעות דומה נגד מוסדות ציבוריים, נקבעו תקרות פיצוי וגבולות לשכר טרחת עורכי הדין. בקליפורניה, רעיונות כאלה נתקלים בהתנגדות חריפה מצד לשכת עורכי הדין וארגוני זכויות אזרח.

השאלה הגדולה אינה משפטית בלבד — היא ציבורית ומוסרית. מי שנפגע באמת ראוי לפיצוי ולצדק, גם אם חלפו עשרות שנים. אך כאשר המערכת נפתחת ללא סינון, נוצר פתח לניצול לרעה שמסכן את אמון הציבור ואת היכולת של רשויות מקומיות לתפקד. בין שני הקטבים הללו — צדק לנפגעים והגנה על הקופה הציבורית — מתנהל כעת מאבק שמדינת קליפורניה טרם מצאה לו נוסחה מאוזנת.

בינתיים, במחוז לוס אנג'לס, הספירה נמשכת: עוד תביעה מוגשת, עוד סעיף תקציבי נחתך, ועוד שאלה פתוחה מרחפת מעל השולחן — האם חוק שנולד מתוך חמלה יכול, בהיעדר בלמים, להפוך למנגנון שמערער מערכת שלמה.