שתי מחציות, שתי אמריקות: מיליונים נטשו את באד באני – ונהרו ל“מופע הפטריוטי” של קיד רוק

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

העובדה ששני האירועים התקיימו במקביל איננה גימיק תקשורתי, אלא תיאור מדויק של מצב רוח לאומי: ארצות הברית של 2026 כבר מתקשה להסכים אפילו על פס־קול משותף לערב “המאחד” ביותר שלה. הסופרבול, שבמשך שנים היה רגע שבו כולם מתכנסים מול אותו מסך, הפך לזירה שבה אנשים בוחרים באיזו אמריקה הם רוצים לחיות – זו שמתרחבת ומגדירה את עצמה מחדש דרך גיוון ושפה, או זו שמרגישה מאוימת ומנסה להחזיר לעצמה בעלות על סמלים, טעם וגבולות.

האקט הזה קיבל גם ממד רגשי־פוליטי נוסף: “טרנינג פוינט יו־אס־איי” נוסד בידי הפעיל השמרני צ’רלי קירק, שנהרג ב־2025, והאירוע נפתח במחווה לזכרו בסגנון טקסי־מחאתי – “זה בשבילך, צ’רלי”, הכריז המנחה בתחילת השידור. כך, המופע לא הוצג רק כחלופה מוזיקלית, אלא כהצהרת זהות וכהמשך “מלחמה על התרבות”, מונח שחוזר שוב ושוב בשיח השמרני בשנים האחרונות.

מבחינה מוזיקלית, הבחירה הייתה מתוכננת: קיד רוק, מזוהה זמן רב עם מחנה “מאגא”, הוצב בפרונט; לצדו הופיעו ברנטלי גילברט, לי ברייס וגבי בארט – שמות שנושאים איתם מטען תרבותי של אמריקה כפרית־מעמדית, של שירים על עבודה, פשטות, דגל, ומשפחה. השידור חיקה במודע “אמריקאיות” ישנה, כזו שמדברת באנגלית בלבד ומקדשת סמלים מוכרים, ונבנה כך שירגיש כמו אנטיתזה למופע של באד באני – שבחר להבליט את פוארטו ריקו, את הספרדית ואת הרגאטון בלב משדר הפריים־טיים האמריקאי.

אבל הנקודה שהפכה את הערב הזה לסיפור לאומי היא לא רק התוכן, אלא המספרים. לפי דיווחים שונים, השידור של “טרנינג פוינט יו־אס־איי” חצה בשיאו רף של חמישה מיליון צופים ביוטיוב (ובחלק מהדיווחים אף מעבר לכך), נתון חריג למופע מחצית “חלופי” שמתקיים מחוץ לשידור הטלוויזיוני המרכזי. גם אם יש ויכוח טכני על ההבדל בין “צופים בו־זמנית” לבין “צפיות מצטברות”, עצם היכולת לגייס מיליונים לאירוע נגדי בתוך דקות – בזמן אמת – מלמדת עד כמה הפיצול התרבותי הפך למאורגן, ממומן, ומונע־פלטפורמות.

לצפייה בסרטון: https://www.tiktok.com/@thenewsmovement/video/7604691466371255565?is_from_webapp=1&sender_device=pc

אל תוך המדורה הזו נשפכה גם הפוליטיקה הרשמית. הנשיא דונלד טראמפ תקף את מופע המחצית של באד באני ברשת החברתית “טרות’ סושיאל”, וכינה אותו “נורא” ו“עלבון לגדולת אמריקה”, ניסוח שממילא מוכר מהקודים של מלחמת התרבות: לא ביקורת מוזיקלית, אלא כתב אישום ערכי. באותה נשימה, סוקר גם הקשר הפוליטי: באד באני כבר התבטא בעבר נגד מדיניות הגירה של טראמפ והביע תמיכה בקמלה האריס ב־2024 – כך שהמופע שלו לא נתפס רק כ”בידור”, אלא כעמדה.

ועדיין, בתוך הרעש, חשוב לדייק: ההפתעה הגדולה של הערב אינה שבאד באני עורר התנגדות – אלא שההתנגדות קיבלה מוצר מלא, מתוזמן היטב, עם לוגו, שם מותג (“הכל־אמריקאי”), הפצה רב־פלטפורמית, וגיבוי של פוליטיקאים ואנשי ציבור. זו כבר לא מחאה ספונטנית, אלא תעשייה שלמה של “תרבות נגדית” שמבינה שהקרב על אמריקה מתנהל היום פחות דרך נאומים בקונגרס ויותר דרך מסכים, שירים, ריקודים וסמלים.

מכאן גם מגיעה המסקנה הלא־נוחה: הסופרבול לא “נחטף” לפוליטיקה – הוא פשוט הפך למקום שבו הפוליטיקה כבר נמצאת ממילא. באמריקה מפוצלת, אין יותר “רגע מאחד” תמים. אפילו המחצית, שבמשך שנים שימשה כמכנה משותף תרבותי, הפכה לבחירת צד. חלק מהצופים ראו בבאד באני חגיגה אמריקאית מודרנית – אמריקה רב־לשונית, רב־תרבותית, שמכירה בכך שגם ספרדית היא חלק מהבית. אחרים ראו בו אות אזהרה – הוכחה לכך שהמיינסטרים מתרחק מהם, ושכדי לא להיעלם צריך להקים במה נפרדת, “שלנו”.

וכשיותר מחמישה מיליון אנשים בוחרים, אפילו לרגע, לעבור למסך אחר – זה כבר לא עניין של טעם מוזיקלי. זו הצבעה תרבותית. זו הכרזה על שייכות. וזה סימן לכך ששתי אמריקות אינן רק מתווכחות על מדיניות – הן מתחרות על מהי בכלל “אמריקה”.