הדיון נפתח בציפייה להסכמה רחבה על הקלה משמעותית בעונש. גם התביעה תמכה תחילה בקיצור העונש, ועורך דינו של וברמן העריך כי ייגזרו עליו כ־15 שנות מאסר בלבד. אלא שהמהלך השתנה ברגע דרמטי במהלך הדיון, כאשר התובע המשנה, ג’וזף אלכסיס, פנה אל וברמן ושאל אותו שאלה ישירה: מה בדיוק עשה לקורבן.
ביקורת חריפה נמתחה על החלטת התביעה לתמוך בהקלה בעונש. ארגונים המסייעים לנפגעי תקיפה מינית בקהילה האורתודוקסית הזהירו כי המסר לקורבנות הרסני. לדבריהם, מדובר במקרה שממחיש כיצד שיקולים פוליטיים וקהילתיים גוברים לעיתים על ההגנה על ילדים.
וברמן השתהה, ואז השיב: “אני לא אומר בדיוק מה אני זוכר”. כאשר נשאל באופן מפורש האם כפה על הקורבן, שהייתה אז ילדה בת 12, לבצע בו מין אוראלי – הכחיש תחילה, התייעץ עם עורך דינו, ואז אמר: “כן, זה נכון”.
התגובה הזו שינתה את עמדת התביעה. אלכסיס הודיע לבית המשפט כי אינו יכול עוד לתמוך בעונש המופחת שביקש קודם לכן, והותיר את ההכרעה לשיקול דעתו של השופט. השופט מתיו ד’אמיק גזר לבסוף עונש של 18 שנות מאסר.
הקורבן, שכיום בוגרת ואם לילדים, נשאה הצהרה בפני בית המשפט. תחילה בקול שקט, ובהמשך בעוצמה גוברת, תיארה כיצד וברמן לא רק פגע בגופה אלא “הפר את הרווחה הרגשית, הנפשית והפיזית” שלה כילדה. לדבריה, אין מדובר באדם שנפל במקרה, אלא בגבר מבוגר שהציב את עצמו במכוון בעמדות כוח וניצל אותן כדי לפגוע שוב ושוב.
היא הזהירה כי שחרורו הצפוי מסכן ילדים נוספים, במיוחד לנוכח התמיכה שעדיין קיימת בו בתוך הקהילה שבה פעל. “הוא יתקבל חזרה לחיים שבהם אנשים סומכים עליו. זה יהיה טרגי אם בעוד חמש שנים מישהו אחר יעמוד כאן ויספר סיפור דומה”, אמרה.
וברמן שימש כיועץ לא רשמי בקהילת סאטמר בברוקלין, ללא רישיון מקצועי, אך זכה למעמד מכובד. הוא גבה כ־150 דולר לפגישה. בשנת 2007 נשלחה אליו הקורבן, אז בת 12, על ידי מוסד חינוכי דתי בשל “התנהגות לא צנועה” ושאלות תיאולוגיות. בין השנים 2007 ל־2010, לפי הכרעת הדין, כפה עליה לבצע בו מעשי מין חוזרים ונשנים, לעיתים עד ארבע פעמים בשבוע, בחדר סגור.
ב־2012 הורשע וברמן ונגזרו עליו 103 שנות מאסר. שנה לאחר מכן הופחת העונש ל־50 שנים בהתאם לחוק מדינת ניו יורק. כעת, בעקבות ההליך האחרון, קוצר העונש פעם נוספת באופן משמעותי.
לאורך השנים, הקורבן ובני משפחתה ספגו איומים, הטרדות וחרמות בתוך הקהילה. תומכיו של וברמן גייסו כספים להגנתו, הפיצו טענות לחפותו והשוו את הפרשה לעלילות שווא מקראיות. הקורבן עצמה גורשה מבית כנסת, וחנות משפחתית הקשורה אליה הותקפה.
ההקלה הדרמטית בעונשו של נחמיה וברמן לא נבעה מספק באשמתו ולא מערעור על פסק הדין, אלא מהחלטה יזומה של פרקליטות מחוז קינגס לבחון מחדש עונשים חריגים במיוחד שנגזרו בעבר. עמדת התביעה הייתה כי העונש המקורי – 103 שנות מאסר – הוטל בשנת 2012 באקלים ציבורי ופוליטי יוצא דופן, מתוך רצון לשלוח מסר לקהילה סגורה שלא שיתפה פעולה עם חקירות של פגיעות מיניות בילדים. לטענתה, מדובר בעונש החורג מהטווח המקובל לעבירות דומות במדינת ניו יורק, שאינו משקף אחידות ענישתית ועלול אף להרתיע קורבנות אחרים מלהתלונן מחשש להליך פלילי חריג ומקצין.
עם זאת, במהלך הדיון עצמו חל מפנה כאשר וברמן התקשה לגלות חרטה אמיתית או לקחת אחריות מלאה על מעשיו, התחמק מתשובות ואף סתר את עצמו ביחס לעבירות שביצע. בעקבות זאת, התובע חזר בו מבקשתו המקורית להעמיד את העונש על 15 שנות מאסר בלבד, והשופט קבע עונש מחמיר יותר של 18 שנים. מאחר שוברמן כבר ריצה כ־13 שנים בכלא, קיצור העונש מתורגם בפועל לאפשרות שחרור בעוד כחמש שנים – החלטה חוקית, אך כזו שעוררה ביקורת ציבורית חריפה וזעם עמוק מצד הקורבן וארגוני סיוע לנפגעי תקיפה מינית.
ביקורת חריפה נמתחה על החלטת התביעה לתמוך בהקלה בעונש. ארגונים המסייעים לנפגעי תקיפה מינית בקהילה האורתודוקסית הזהירו כי המסר לקורבנות הרסני. לדבריהם, מדובר במקרה שממחיש כיצד שיקולים פוליטיים וקהילתיים גוברים לעיתים על ההגנה על ילדים.
וברמן, מצדו, יוצב לאחר שחרורו על פיקוח למשך עשר שנים ויחויב ברישום כעבריין מין. עם זאת, הקורבן הבהירה כי מבחינתה, הסכנה טרם חלפה. “הוא עדיין לא מסוגל לומר במילים פשוטות מה עשה לי”, אמרה. “וזה אומר הכול”.
