כ־275 עובדי “מאפיית לחמים” מבקשים להקים איגוד מקצועי — ואחת מדרישות הליבה שהם מציבים אינה קשורה ישירות לשכר, שעות או ביטחון תעסוקתי, אלא לדרישה פוליטית מובהקת: לדבריהם, יש “לסיים את תמיכת החברה ברצח העם המתרחש בפלסטין”. האיגוד, שקורא לעצמו “ברייקינג ברדס” (“שוברים לחם”, וגם משחק מילים על שם המאפייה), הודיע כי הוא מתאגד במסגרת “איגוד עובדי הרכב המאוחד” — גוף עובדים ותיק וחזק, שמזוהה היסטורית עם תעשיות כבדות אך בשנים האחרונות הרחיב פעילות גם לענפים אחרים.
בהודעת האיגוד נטען כי העובדים “מסרבים להשתתף בפרויקטים ציוניים”, ובכלל זה: גיוסי כספים המזוהים עם ישראל, אפיית עוגיות עם דגל ישראל, וקייטרינג לאירועי אוכל יהודיים שהאיגוד רואה בהם מחוברים לארגונים התורמים “מיליונים בכל שנה לצבא ההגנה לישראל”. כדוגמה מרכזית ציטט האיגוד את השתתפות המאפייה באירוע “הנוש היהודי הגדול” (פסטיבל אוכל יהודי עירוני שנערך באי גאברנרס בשנה שעברה). בהודעה נטען כי עצם ההשתתפות באירוע כזה, לצד קשרים של משתתפים ותורמים לישראל, הופכים אותו בעיני האיגוד לבלתי לגיטימי עבור העובדים.
בהודעת האיגוד נטען כי העובדים “מסרבים להשתתף בפרויקטים ציוניים”, ובכלל זה: גיוסי כספים המזוהים עם ישראל, אפיית עוגיות עם דגל ישראל, וקייטרינג לאירועי אוכל יהודיים שהאיגוד רואה בהם מחוברים לארגונים התורמים “מיליונים בכל שנה לצבא ההגנה לישראל”. כדוגמה מרכזית ציטט האיגוד את השתתפות המאפייה באירוע “הנוש היהודי הגדול” (פסטיבל אוכל יהודי עירוני שנערך באי גאברנרס בשנה שעברה). בהודעה נטען כי עצם ההשתתפות באירוע כזה, לצד קשרים של משתתפים ותורמים לישראל, הופכים אותו בעיני האיגוד לבלתי לגיטימי עבור העובדים.
במקביל לדרישות המדיניות, האיגוד מציג גם טענות “קלאסיות” להתאגדות: תנאי עבודה ירודים, שכר נמוך או בלתי הוגן, וחוסר כבוד מצד ההנהלה. אך כאן בדיוק נוצרת נקודת המתח החריגה: האיגוד אינו מסתפק בבקשת שיפור תנאים; הוא דורש שינוי זהותי־ערכי של המעסיק, ובעיקר ניתוק ממעגלים יהודיים־ישראלים שהמותג נשען עליהם. מבחינת האיגוד, מאבק העבודה “מחובר” למאבקים רחבים יותר בעולם. בהצהרה שפרסם בראשית ינואר ברשתות החברתיות — בשפות שונות — נטען: “אנחנו רואים את המאבקים שלנו לשכר הוגן, כבוד ובטיחות כמחוברים למאבקים נגד רצח עם וכוחות ניצול ברחבי העולם. דרושים כאן שינויים תרבותיים עמוקים, ואנחנו צריכים לראות אחריות מצד ההנהלה הבכירה”.
הדרישות האישיות מכוונות גם כלפי הנהגת החברה: המנכ”ל יונתן פלומן והמייסד גדי פלג, שניהם ישראלים. התפריט של “מאפיית לחמים” משקף מטבח יהודי־ישראלי־תפוצתי: רוגלך, חלה, בורקס, בבקה שזכתה לשבחים — פריטים שמזוהים במובהק עם תרבות אוכל יהודית שמרכז הכובד שלה, לפחות בדמיון, נע בין ניו יורק לתל אביב. גם כאן נוצר אותו דיסוננס: עובדים שבוחרים לעבוד במותג שבנוי על חוויית “יהדות־ישראליות” מבקשים בפועל להסיר ממנו את מרכיב הישראליות ואף להתרחק מאירועים יהודיים, משום שאלה “מחוברים” בעיניהם למטרות פרו־ישראליות.
מבחינה משפטית, כדי להקים איגוד תחת החוק הפדרלי, לפחות 30% מהעובדים צריכים לחתום על כוונה להתאגד. אם ההנהלה לא תכיר באיגוד מרצון, ניתן לעתור להמועצה הלאומית ליחסי עבודה כדי לקיים בחירות ולהשיג הכרה חוקית. במקרה הזה, האיגוד הודיע על עצמו בפומבי בשלב שנחשב יחסית מוקדם — צעד שפחות מקובל בענפי שירות ומזון, משום שהוא חושף עובדים ללחצים עוד לפני שהושגה “מסה קריטית”. נציג המאפייה לא הגיב לבקשת תגובה, והאיגוד, לפי הטקסט, סירב למסור פרטים נוספים מעבר להודעה הרשמית.
הסערה סביב “מאפיית לחמים” אינה מקרה בודד. בשנים האחרונות — וביתר שאת מאז 7 באוקטובר — יותר ויותר מקומות עבודה בניו יורק ובערים אחרות בארצות הברית מצאו עצמם בלב עימותים בין עובדים לבין הנהלות סביב שאלות של ישראל, יהדות ותרומות. בטקסט הוזכרו מקרים של התפטרויות בבתי קפה, עימותים בחנויות מזון, מחאות של עובדים מול הקרנות סרטים שנתפסו בעיניהם “תעמולה”, ואפילו ביקורת על תרומות לשירותי הצלה ישראליים. המשותף לכל אלה הוא התזוזה של מאבק עובדים מעבר לגבולות המקובלים של יחסי עבודה, לתוך שדה פוליטי־זהותי טעון במיוחד.
גם “מאפיית לחמים” עצמה יזמה אחרי 7 באוקטובר גיוסי כספים לטובת ישראל. לפי הטקסט, המאפייה שיתפה פעולה עם משפיען אוכל ישראלי ליצירת חלות בצורת לב שנמכרו במחיר גבוה, כשההכנסות הועברו למד”א — הארגון הלאומי לשירותי רפואת חירום ולתרומות דם בישראל. גיוס נוסף כלל מכירת עוגיות שחור־לבן לטובת סיוע מזון. המייסד, פלג, תיאר אז את הנעשה בישראל כ“מעשה של רוע טהור” ואת הפעילות שלהם כ“מעשה של טוב טהור”. מבחינת האיגוד, פעולות מסוג זה הן בדיוק מה שצריך להיפסק — ואם דרישותיו יתקבלו בחוזה עבודה, היכולת לבצע גיוסים כאלה או להציע מוצרים מותאמים אישית עם סמלים ישראליים תהיה מוגבלת או מבוטלת.
האיגוד גם מציב את עצמו בתוך מסורת של עבודה מאורגנת בעולם האפייה היהודי בניו יורק. הוא טוען שהוא הגדול מסוגו מאז שנות ה־20 של המאה הקודמת, כאשר פעל בעיר איגוד אופים יהודים גדול בתחום הבייגל. ההקשר הזה נועד להעניק להתאגדות עומק היסטורי, אך הוא גם מחדד את האירוניה: אם פעם איגודי אפייה יהודיים קמו כדי להגן על עבודה יהודית בעיר, כאן — לפחות לפי המתואר — קמה התארגנות שמבקשת להתרחק מאירועים ומסמלים יהודיים־ישראליים, ואף להפסיק השתתפות בפסטיבל אוכל יהודי רחב־היקף.
בקהילות יהודיות בניו יורק, ההד הזה פגש עצב חשוף. משפיעני אוכל יהודים שהוזכרו בטקסט אמרו בפשטות שזה “אנטישמי” לכוון את האש דווקא אל אירועים יהודיים או אל עסק בבעלות ישראלית־יהודית, גם אם האירוע עצמו אינו מוגדר כגיוס כספים לישראל. אחת מהן טענה שיש כאן ציפייה אבסורדית: לעבוד אצל מעסיק יהודי־ישראלי, ליהנות מהמותג ומהחשיפה, ואז לדרוש ממנו למחוק את זהותו ואת קשריו — ולסמן “אירועים יהודיים” כבעיה מעצם קרבתם לתורמים או למטרות הקשורות לישראל. היא הדגישה גם את הקושי המעשי: בעולם שבו מוסדות יהודיים רבים מחוברים בדרך זו או אחרת לישראל — תרומות, שיתופי פעולה, פעילות קהילתית — “יהיה כמעט בלתי אפשרי לנווט” אירועים בלי להיתקל בקשרים כאלה.
ולכן, מעבר לסכסוך עבודה “רגיל”, הסיפור של “מאפיית לחמים” מציב שאלות כבדות משקל: האם איגוד עובדים יכול או צריך לדרוש ממעסיק שינוי מדיניות חוץ־תאגידית שאינה חלק מהתנאים הישירים של העסקה? האם דרישה להפסיק להשתתף באירועי אוכל יהודיים היא מאבק פוליטי לגיטימי או סימון מיוחד של מרחב יהודי? ומה קורה כשמקום עבודה נהפך לשדה קרב שבו העובדים דורשים לא רק שכר הוגן אלא גם “טוהר אידאולוגי” בהתאם לעמדתם?
במובן העמוק, האבסורד שתיארת נכון: המאפייה נקראת “ברדס” — תרגום ישיר של “לחמים” — שם תמים ומזמין של אוכל, ביתיות וקהילה. אבל המציאות הניו־יורקית של 2025 הפכה אפילו את הלחם למטען פוליטי. וכאשר “שוברים לחם” כבר אינו מטפורה לפיוס אלא שם של מאבק, ברור שהסיפור הזה רחוק מלהסתיים.
