מיאמי: "שש שנים בלי הבנות שלי” - אלפי ונצואלים חגגו את נפילת מדורו, בין דמעות לתקווה

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

עבור רבים, ההודעה על תפיסתו של האיש שסימל בעיניהם שנים של דיכוי, עוני ואובדן תקווה לא הייתה רק ניצחון פוליטי. היא הייתה הבטחה – אפילו אם עדיין לא ממומשת – לאפשרות פשוטה, אנושית: לחזור הביתה. להתאחד. לראות ילדים שגדלו מרחוק. להפסיק לחיות על תפר שבין געגוע לפחד.

מרכז הכובד של החגיגות התמקם בעיר דוראל, פרבר של מיאמי המזוהה כל־כך עם הקהילה הוונצואלית עד שיש המכנים אותו „דּוֹרָאלְסוּאֶלָה”. זהו גם המקום שבו לנשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, יש אתר נופש גולף – פרט שמעניק למרחב הזה עוד שכבה של סמליות פוליטית. לפי הערכות מקומיות, כחצי מתושבי העיר הם ממוצא ונצואלי, והמרחב הציבורי שלה מלא חותם של מולדת שנקרעה: מאפיות עם שמות ספרדיים, דגלים בחלונות, ומסעדות שהפכו למרכזי חיים קהילתיים.

מחוץ למסעדת „אל אראפאסו” – מוקד תרבותי מוכר של יוצאי ונצואלה – התקבצו מאות בתוך זמן קצר. אחד מהם החזיק קרטון שעליו נכתב בטוש שחור: „ליברטד” – „חירות” בספרדית. הסיסמה הפכה לקצב, והקצב הפך למקהלה: „חירות! חירות! חירות!” קריאות שעלו מהבטן, לא מהגרון. אנשים חיבקו זה את זה כאילו הצליחו סוף־סוף להניח את המשקל שהם נושאים שנים.

„אנחנו כמו כולם – זה שילוב של רגשות,” אמרה אלחנדרה אריטה, שהיגרה לארצות הברית כבר בשנת 1997. „יש פחדים. יש התרגשות. חיכינו לזה כל־כך הרבה שנים. משהו היה צריך לקרות בוונצואלה. כולנו צריכים חופש.” המשפט האחרון שלה נאמר כמעט כלחש, כמו תפילה שמפחדים לקלקל.

מחוץ למסעדת „אל אראפאסו” – מוקד תרבותי מוכר של יוצאי ונצואלה – התקבצו מאות בתוך זמן קצר. אחד מהם החזיק קרטון שעליו נכתב בטוש שחור: „ליברטד” – „חירות” בספרדית. הסיסמה הפכה לקצב, והקצב הפך למקהלה: „חירות! חירות! חירות!” קריאות שעלו מהבטן, לא מהגרון. אנשים חיבקו זה את זה כאילו הצליחו סוף־סוף להניח את המשקל שהם נושאים שנים.

אבל את השבר האמיתי ניתן היה לשמוע אצל מי שהמחיר ששילמו על המשטר היה אישי עד כאב. דוד נוניס, שנמלט לארצות הברית לפני שש שנים, עמד בין החוגגים עם מבט שמתרוצץ בין הטלפון לאנשים סביבו. הוא סיפר שנרדף בוונצואלה בשל פעילותו הפוליטית – ומאז לא ראה את שתי בנותיו. היום הן בנות 8 ו־17, והוא מחזיק את השנים האבודות כמו אבן בכיס.

„הדבר החשוב ביותר,” אמר, „הוא שנוכל להיות עם המשפחות שלנו בקרוב. לפחות בשבילי – לא ראיתי את הבנות שלי שש שנים. יש לי הרבה רגשות מעורבים. בכיתי הרבה. אני ממש שמח, כי אני יודע שאני הולך להיות מסוגל לחזור לוונצואלה בקרוב מאוד.” הוא לא נשמע כמו אדם שחוגג ניצחון; הוא נשמע כמו אבא שמתאמן על הרגע שבו יצטרך להסביר לילדותיו למה נעלם.

על רקע החגיגות, הנשיא טראמפ הדגיש בשבת כי ממשלת ארצות הברית מתכוונת לנהל את ונצואלה לפחות באופן זמני – ואף טען שכבר החלה לעשות זאת הלכה למעשה. לדבריו, המבצע הוא שיאו של קמפיין לחץ מתמשך על המדינה הדרום־אמריקאית העשירה בנפט, הכולל חודשים של הגברת הלחץ המדיני והביטחוני ושבועות של תכנון שהתבסס על מעקב אחר דפוסי התנועה וההתנהלות של מדורו.

אלא שבדוראל, בפינת הרחוב, מי שעניין את האנשים לא היה סיפור המבצע – אלא השאלה מה המשמעות שלו עבור חייהם. ולכן החגיגה, גם כשהייתה רועשת, נשאה בתוכה משהו עדין: ניסיון להאמין ששער נפתח, שאפשר סוף־סוף לדבר על „אחרי”.

מסעדת „אל אראפאסו” הפכה באותו יום לכיכר עירונית מאולתרת. אחרי מסיבת העיתונאים של טראמפ, ההתקהלות רק גדלה: אנשים שרו, רקדו, הניפו דגלים וניסו לתפוס רגע של תקווה בשתי ידיים. נגן כלי הקשה הצטרף עם תוף, והקהל – כמו בהסכמה לא כתובה – הפך למקהלה. הטבחים, כך סיפרו עובדים במקום, התבקשו להישאר ולהכין עוד ועוד אוכל; זה לא היה ערב רגיל, והם הבינו שזרם האנשים לא ייפסק.

אלכסה פרס, שהתחתנה שבוע קודם לכן, אמרה שהרגע הזה הוא דבר שלא העזה לדמיין. „תודה, הנשיא טראמפ,” אמרה. „זו החירות השנייה שלנו. זה יום העצמאות שלנו מהיום.” היא הוסיפה שהבשורה על לכידתו של מדורו היא „מתנת החתונה הטובה ביותר” שיכלה לקבל. בעלה, אלדו אמנטה, תיאר את השעות הראשונות כבליל רגשות: פחד, התרגשות, בלבול. „הרגשנו טוב יותר כשנודע לנו שבני המשפחה שלנו בטוחים,” אמר, ואז הוסיף משפט שמסכם הרבה מהאופוריה: „אנחנו ממש שמחים ונרגשים שהדלתות פתוחות לוונצואלה – לכל האנשים שלנו שמגיע להם הזדמנות.”

פרס דיברה גם על העתיד, ובהתאם לרוח הערב הביעה תמיכה בתוכניות האמריקאיות לנהל את ונצואלה לזמן־מה ואף לנצל את עתודות הנפט שלה למכירה למדינות אחרות. מבחינתה, שנים של קשרים עם רוסיה, איראן וסין לא הניבו לוונצואלה דבר מלבד עוד עוני ושבר. „אנחנו מאוד עניים. אין לנו בתי חולים. אין לנו זכויות לאנשים שלנו,” אמרה. „אז אני חושבת שזה הולך להיות מעבר נהדר. כי ברגע שאתה יודע איך ארצות הברית עובדת, אתה יודע שהכול יכול לעבוד טוב יותר.”

החגיגות בדוראל מתקיימות על רקע סיפור עצום של עקירה מודרנית. לפי הערכות, כ־8 מיליון בני אדם נמלטו מוונצואלה מאז 2014. בתחילה הם התיישבו בעיקר במדינות שכנות באמריקה הלטינית ובאיים הקריביים, אך אחרי מגפת הקורונה רבים יותר כיוונו אל ארצות הברית – חלקם חצו מסלולים מסוכנים דרך הג׳ונגלים שבין קולומביה לפנמה, אחרים הגיעו בטיסות במסגרת מסלולי הקלה הומניטריים בתמיכת ערב כלכלי.

גם הקהילה בדרום פלורידה אינה מקשה אחת. בדוראל התבססה בשנות האלפיים שכבה של אנשי מקצוע מהמעמד הבינוני־גבוה ויזמים שהחלו להגיע כבר עם עלייתו של הוגו צ׳אווס לשלטון בסוף שנות התשעים, השקיעו בנכסים והקימו עסקים. אחריהם הגיעו מתנגדים פוליטיים וגלים נוספים של מהגרים. בשנים האחרונות הגיעו גם ונצואלים ממעמד נמוך יותר, שעובדים בתעשיות השירות. אלה רופאים ועורכי דין לצד קוסמטיקאיות, עובדי בניין ומנקי בתים; חלקם אזרחי ארצות הברית שהתאזרחו, חלקם חיים במדינה ללא מעמד קבע עם ילדים שנולדו בארצות הברית, אחרים נשארו מעבר לתקופת אשרת תייר, ביקשו מקלט או מחזיקים במעמד זמני.

ובכל זאת, בתוך הרבגוניות הזאת, התגבשה בשבת תחושה משותפת אחת: אולי נפתח סדק במבצר. ניורקה מלנדס, שנמלטה מוונצואלה בשנת 2015 והיגרה לניו־יורק, סיפרה שהיא נושאת תקווה זהירה. היא ייסדה את קבוצת „סיוע לוונצואלים ומהגרים”, הפועלת לחיזוק קהילות מהגרים, ובשנים האחרונות הפכה לקול בולט הקורא לשינוי במולדת. לדבריה, מה שעבר על ונצואלה הוא משבר הומניטרי עמוק, והדחת מדורו עשויה להיות „תחילת הצדק שאנחנו צריכים לראות”. עם זאת, היא מדגישה: הדרך ארוכה. „הסרת מערכת אוטוריטרית שאחראית לפשעים האלה יוצרת אפשרות – לא ערובה, אבל אפשרות – להתאוששות,” אמרה. „עתיד ללא שליטה פלילית על מוסדות המדינה הוא התנאי המינימלי לבנייה מחדש על בסיס צדק, שלטון החוק והגנות דמוקרטיות.” לדבריה, יהיה צורך גם בתמיכה הומניטרית בינלאומית כדי להחזיר את המדינה מנקודת השבירה.

ואז, כשהשמש שקעה, צפה אל פני השטח שכבת הרגש השנייה: החשש. כי יחד עם השמחה על נפילת מדורו, רבים הבינו שהפרק החדש לא ברור כלל. מי ינהל את קראקס? לכמה זמן? האם ארצות הברית תשלוט במדינה בפועל – ואם כן, באיזה מתווה? ומה יעלה בגורל קרובי המשפחה שנשארו מאחור? האם הדרך הביתה תהיה באמת פתוחה, או שמדובר בעוד תקווה שעלולה להישבר?

„יש הרבה שאלות בלי תשובות,” אמר אחד החוגגים. „אבל לפחות היום אנחנו חוגגים. מחר נדאג למחר.” המשפט הזה, פשוט ככל שיהיה, אולי מסכם את דוראל באותו ערב: עיר של מהגרים שהפכה לזירה של היסטוריה – מקום שבו אנשים לא חגגו רק נפילה של שליט, אלא את האפשרות הראשונה מזה שנים להפסיק להיות פליטים בלב, ולחזור להיות משפחה.