האירוע האחרון התרחש בתחילת ינואר 2026, כאשר מורה שמעה במקרה שני תלמידים משוחחים על כך שהם מתאמנים בשיר. הבירור העלה כי מדובר ב„אריקה”, שיר שנכתב בשנת 1938 והפך לאחד מסמלי התרבות הצבאית של הוורמאכט במהלך מלחמת העולם השנייה. אף שמילות השיר עצמן מתארות לכאורה חייל המתגעגע לאהובתו בין שדות פורחים, הקשר ההיסטורי שלו – שימוש קבוע בצעדות, בשידורי תעמולה ובסרטים נאציים – הפך אותו לאורך השנים לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם הרייך השלישי.
הזעם הזה אינו נולד בחלל ריק. זהו אינו המפגש הראשון של „לטין סקול” עם „אריקה”. בנובמבר 2024 דווח כי תלמידי תזמורת חטיבת הביניים ניגנו את אותו השיר במסגרת פעילות בית־ספרית, אירוע שזעזע משפחות יהודיות והציף תחושת חוסר ביטחון. אותו מקרה היה חלק משרשרת רחבה יותר של תלונות על אנטישמיות: שמועות שתלמידים יהודים אחראים להתפשטות נגיף הקורונה, עלבונות חוזרים, והטרדות שזכו, לטענת ההורים, לטיפול מינימלי או מאוחר מדי.
בעקבות הגילוי פתחה הנהלת בית הספר בחקירה פנימית מיידית. במכתב שנשלח להורים על ידי ראש בית הספר, תומס הגרמן, ומנהלת חטיבת הביניים הזמנית, קתלין מיד, נכתב כי המוסד „אינו סובל אנטישמיות או כל צורה אחרת של שנאה”, וכי ננקטו צעדים משמעתיים לצד הצעת תמיכה לתלמידים שנפגעו. עם זאת, הנהלת בית הספר נמנעה מלפרט מה היו הצעדים, כמה תלמידים היו מעורבים, ומהן המסקנות האופרטיביות – עמימות שמעוררת זעם וחשד בקרב הורים, ובעיקר בקרב הקהילה היהודית.
הזעם הזה אינו נולד בחלל ריק. זהו אינו המפגש הראשון של „לטין סקול” עם „אריקה”. בנובמבר 2024 דווח כי תלמידי תזמורת חטיבת הביניים ניגנו את אותו השיר במסגרת פעילות בית־ספרית, אירוע שזעזע משפחות יהודיות והציף תחושת חוסר ביטחון. אותו מקרה היה חלק משרשרת רחבה יותר של תלונות על אנטישמיות: שמועות שתלמידים יהודים אחראים להתפשטות נגיף הקורונה, עלבונות חוזרים, והטרדות שזכו, לטענת ההורים, לטיפול מינימלי או מאוחר מדי.
הרקע הטראגי מעצים את חומרת הדברים. בשנת 2022 התאבד תלמיד בן 15, נייט ברונשטיין, לאחר שלפי טענות משפחתו סבל מבריונות מקוונת קשה ולעג אנטישמי מתמשך. הוריו הגישו תביעה אזרחית בסך 100 מיליון דולר נגד בית הספר, בטענה שההנהלה ידעה על ההתעללות אך לא פעלה בנחישות. התביעה נדחתה במרץ 2025, אך המקרה הותיר צלקת עמוקה והוביל לקריאות גוברות לחקירה חיצונית של תרבות בית הספר.
מאז דווחו אירועים נוספים: מאמן בקבוצת ריצות השדה שצעק כלפי תלמיד יהודי „רוץ, יהודי, רוץ, יש כסף בסוף”, ותלמידי תזמורת שניגנו את „שיר הורסט וסל” – ההמנון הנאצי האסור – באביב 2024. בעיני הורים רבים, הרצף הזה מצייר תמונה מטרידה של בעיה מערכתית, לא של „מקרה בודד”.
קבוצות הורים ופעילים, ובהן יוזמות כמו „דליים נגד בריונות”, מאשימות את הנהלת בית הספר ואת מועצת הנאמנים בכך שהן מעדיפות לשמר תדמית יוקרתית על פני התמודדות כנה עם אנטישמיות. חלק מהמשפחות היהודיות כבר הוציאו את ילדיהן מהמוסד, ואחרות לחצו לרפורמות. מאמץ הורי אחד אף הוביל להקמת תיכון יהודי חדש בשיקגו, על רקע תחושת אובדן אמון במוסדות החינוך האליטיסטיים בעיר.
„אנחנו משלמים 47 אלף דולר בשנה כדי שהילדים שלנו ילמדו בסביבה בטוחה ומכבדת”, אמר הורה יהודי שביקש להישאר בעילום שם. „בפועל, הם לומדים שאפשר לשיר שירים נאציים, שאנטישמיות נסבלת, ושההנהלה מעדיפה שקט תעשייתי על פני טיפול אמיתי”.
הסערה מחזירה לדיון גם את השאלה הרחבה יותר של הקשר ההיסטורי. „אריקה” נכתב ב־1938 בידי הרמס ניל והפך במהרה לאחד השירים המזוהים ביותר עם הוורמאכט. הוא שודר ברדיו הנאצי, שימש פס־קול לסרטי תעמולה, וליווה חיילים גרמנים ברחבי אירופה הכבושה. עבור יהודים ועבור קורבנות אחרים של המשטר הנאצי, הצלילים הללו אינם „מוזיקה תמימה”, אלא הד לאחת התקופות האפלות ביותר בתולדות האנושות – ללילות הבדולח, לגירושים, ולשואה.
מומחים לחינוך ולמאבק באנטישמיות מצביעים על כמה סיבות לכך שצעירים נמשכים לחומרים נאציים. תרבות אינטרנטית שמרומנטת את גרמניה הנאצית ואת מלחמת העולם השנייה, במיוחד בפורומים של משחקי מחשב וברשתות חברתיות, הפכה שירים כמו „אריקה” ל„ממים”. במקביל, חינוך לשואה אינו תמיד מצליח להעביר לדור צעיר את עומק הזוועה, במיוחד כאשר אין עוד מפגש ישיר עם ניצולים. ויש גם אלמנט של מרדנות: משיכה למה שאסור, למה שמזעזע.
הקהילה היהודית בשיקגו אינה מקבלת עוד הסברים כלליים. ארגונים יהודיים בעיר הביעו זעם ותסכול. „כשזה קורה שוב ושוב באותו בית ספר, זו לא בעיה של כמה תלמידים”, אמר דובר הפדרציה היהודית של שיקגו. „זו בעיה מוסדית שדורשת פתרון מוסדי”. גם הליגה נגד השמצה קראה להנהלה לא רק לחקור את האירוע הנוכחי, אלא ליישם תוכניות חינוך מקיפות נגד שנאה, ולבחון לעומק את התרבות הבית־ספרית.
בינתיים, הורים ממתינים לראות אם הפעם תינקט פעולה משמעותית, או שגם האירוע הזה יחלוף ללא שינוי אמיתי. יש הדורשים פיטורי אנשי צוות שהתעלמו מתלונות, הקמת מערך חינוכי מקיף נגד אנטישמיות, חקירה עצמאית ופיקוח חיצוני. אחרים כבר הצביעו ברגליים: התיכון היהודי החדש בעיר מדווח על עלייה חדה בביקוש, רבות מהפניות מגיעות ממשפחות שעזבו את „לטין סקול” ומוסדות דומים.
„חינוך זה חשוב”, אמרה אם יהודייה שהעבירה את בתה לבית ספר אחר. „אבל הבטיחות, הכבוד והזהות חשובים יותר. אני לא משלמת עשרות אלפי דולרים בשנה כדי שהילדה שלי תשמע שירים נאציים במסדרון”.
הסיפור של „לטין סקול של שיקגו” הוא תזכורת מטרידה לכך שאנטישמיות אינה נחלת שוליים בלבד. היא יכולה להכות שורש גם במוסדות היוקרתיים ביותר, דווקא במקומות שמתהדרים בערכים של פתיחות, הכלה ומצוינות – ושם, אולי, חובת ההתמודדות איתה גדולה מתמיד.
