הבריחה מהחופים היקרים: אמריקאים נוטשים את קליפורניה ופלורידה ובונים מחדש חיים במערב התיכון

כשהגיע הרגע שבו הבינו שהם זקוקים לבית גדול יותר למשפחתם, גרג ושרה צ׳בולסקי הבינו שלוס אנג׳לס פשוט חדלה להיות אפשרות ריאלית. הזוג, שגדל במקור מחוץ לעיירה אפלטון שבעמק נהר פוקס במדינת ויסקונסין, מצא את עצמו עושה את מה שאלפי אמריקאים עושים בשנים האחרונות: אורזים את חיי החוף, מוכרים נכס יקר וצפוף, וחוזרים לאזור שבו בית פרטי אינו חלום רחוק אלא יעד אפשרי.

לאחר שנים בעמק סן פרננדו שבקליפורניה, מכרו בני הזוג את בית הכניסה הקטן שלהם במחיר גבוה במיוחד, ורכשו באפלטון בית דו־קומתי מפוצל בשטח של כ־223 מטרים רבועים תמורת 360 אלף דולר בלבד – כמעט חצי מהסכום שקיבלו, ובעבור נכס שגדול כמעט פי שניים. אבל מבחינתם, החיסכון אינו מסתכם רק בקירות ובמגרש. „זה לא רק דיור”, הם אומרים. „חשמל, דלק, חוגי ריקוד ופסנתר לשני הילדים – הכול זול יותר כאן. התחושה היא שסוף־סוף אפשר לנשום”.

 

בשישה מחוזות המקיפים את אפלטון, נינה וגרין ביי, רק אחד מכל שבעה בעלי בתים מוציא יותר מ־30 אחוזים מהכנסתו על עלויות דיור – לעומת אחד מכל חמישה בממוצע הארצי. גם בקרב שוכרים התמונה טובה יותר: כ־40 אחוזים בלבד חוצים את רף ה־30 אחוזים, לעומת כמחצית מהשוכרים ברחבי המדינה. עבור רבים, היתרון הגדול הוא האפשרות להביא איתם את משכורות החוף

 

הנתונים הכלכליים מחזקים את התחושה האישית. לפי נתוני איגוד המתווכים הלאומי, אזור המערב התיכון מציג כיום את מחיר המכירה החציוני הנמוך ביותר לבתים קיימים בארצות הברית: כ־319 אלף דולר בלבד, לעומת יותר מ־409 אלף דולר בממוצע הארצי – פער של כ־22 אחוזים. גם שוק השכירות באזור נותר מתון יחסית, והנתונים של בנק אוף אמריקה מצביעים על כך ששכר הדירה בערים הגדולות במערב התיכון נמוך בעקביות מהחציון הארצי.

אלא שהפתעה גדולה לא פחות נוגעת לשוק העבודה. בניגוד לדימוי הישן של אזור תעשייתי מדשדש, נתוני פיקדונות השכר של בנק אוף אמריקה מראים כי בשנה האחרונה נרשמה במערב התיכון צמיחה יציבה ואף מהירה יותר בשכר בהשוואה לאזורים אחרים. „זה משחק הערך של ארצות הברית”, אומר ג׳ו וודפורד, כלכלן בכיר במכון המחקר של בנק אוף אמריקה. „זה מקום שמאפשר לאנשים לעבוד, להתקדם ולנטוע שורשים בלי להיכנס למעגל אינסופי של חובות”.

אזור עמק נהר פוקס בוויסקונסין, המשתרע מאושקוש ועד גרין ביי, בולט במיוחד. בשישה מחוזות המקיפים את אפלטון, נינה וגרין ביי, רק אחד מכל שבעה בעלי בתים מוציא יותר מ־30 אחוזים מהכנסתו על עלויות דיור – לעומת אחד מכל חמישה בממוצע הארצי. גם בקרב שוכרים התמונה טובה יותר: כ־40 אחוזים בלבד חוצים את רף ה־30 אחוזים, לעומת כמחצית מהשוכרים ברחבי המדינה.

עבור רבים, היתרון הגדול הוא האפשרות להביא איתם את משכורות החוף. גרג צ׳בולסקי, בן 38, הצליח לשמור על עבודתו כעורך בערוץ דיסקברי בלוס אנג׳לס, עם הכנסה שנתית של כ־180 אלף דולר, גם לאחר המעבר. „יש כאן יותר מרחב להתקדמות”, הוא אומר מחדר השמש המרווח בבית החדש, המשקיף על חצר גדולה. „והכסף פשוט שווה יותר”.

אבל הנגישות הכלכלית אינה שמורה רק למהגרי חוף עתירי שכר. ג׳ייסון בראון, מנהל במלון באפלטון, רכש לאחרונה עם בן זוגו בית בן ארבעה חדרי שינה תמורת 305 אלף דולר. ההכנסה המשותפת שלהם, כ־72 אלף דולר בשנה, מספיקה לכיסוי המשכנתא ומאפשרת להם לגדל ילד אחד – ועוד אחד בדרך. „אנחנו לא עשירים”, אומר בראון, „אבל אנחנו חיים בכבוד ובלי פחד מהחשבון הבא”.

גם ג׳וש גריגס הגיע למסקנה דומה. לאחר שנים בפנסקולה ובאורלנדו שבפלורידה, הוא הבין שלעולם לא יוכל להרשות לעצמו בית משפחתי שם – לא רק בגלל מחירי הנדל״ן, אלא גם בשל עלויות הביטוח והחשמל. הוא רכש בית בן ארבעה חדרי שינה סמוך לגרין ביי תמורת 403 אלף דולר, ושמר על עבודתו מרחוק בחברת ביטוח עם הכנסה של כ־140 אלף דולר בשנה. „הכול כאן נגיש יותר”, הוא אומר, „אבל צריך להודות – השוק תחרותי מאוד. הגשתי הצעות על שישה בתים לפני שהצלחתי”.

ואכן, גל ההגירה החדש אינו חף מתופעות לוואי. הביקוש הגובר דוחף את המחירים כלפי מעלה ויוצר תסכול בקרב חלק מהתושבים הוותיקים, החוששים להידחק החוצה משוק הדיור. זאק גראוונדר, תושב אפלטון בן 39, רכש את ביתו הצנוע בן שני חדרי השינה בשנת 2019 תמורת 138 אלף דולר. לאחר גירושים, הוא נאלץ למכור וכיום חושש שלא יוכל להרשות לעצמו לרכוש נכס חלופי באזור. „גם מחירי המזון עלו”, הוא אומר. „כשאני שומע פוליטיקאים מדברים על כמה שהכול נהדר – זה פשוט לא תואם את המציאות”.

בתגובה ללחץ הגובר, רשויות מקומיות ויזמים מאיצים את קצב הבנייה. פרוורים חדשים ובנייני דירות קמים סביב אפלטון, והעיר נינה נוקטת צעדים יצירתיים: רכישת קרקעות גדולות ומכירתן בהדרגה ליזמים כדי להקל על עלויות הבנייה. בשנת 2024 נרשם בעיר המספר הגבוה ביותר של התחלות בנייה לבתים חד־משפחתיים מאז 2010, לדברי ראשת העיר ג׳יין לאנג.

למרות העליות, האזור עדיין מאפשר לבני מעמד הביניים והעובדים לרכוש נכסים – מציאות שכמעט נעלמה מאזורים אחרים בארצות הברית. וילו ביאר, אמנית העובדת כמלצרית במסעדה פופולרית במרכז אפלטון, קנתה בשנת 2022 בית בן שלושה חדרי שינה תמורת 169 אלף דולר. „זה לא ארמון”, היא אומרת, „אבל אני עומדת במשכנתא בלי בעיה ואפילו מוסיפה כל חודש לקרן”. היום, כשהיא נשואה לרתך, הזוג שוקל לעתים מעבר להרפתקה במקום אחר, אך המחירים מחזירים אותם למציאות. „חלמתי על וושינגטון או על פרברי סיאטל”, היא אומרת. „ואז מסתכלים על המספרים”.

בריאן בארטלט, שגדל באפלטון ומגדל כיום שני ילדים, מספר שאשתו חולמת לפעמים על מזג אוויר חמים יותר – אך מבחינתו אין סיבה אמיתית לעזוב. משפחתו שדרגה לאחרונה לבית גדול יותר, עם חדר רחצה נוסף וחצר רחבה, תמורת כ־400 אלף דולר. „רציתי להישאר מתחת ל־350 אלף”, הוא מודה, „אבל גם ככה זה היה אפשרי. אף פעם לא הרגשתי שזה מחוץ להישג יד”.

„אם אתה מסוגל להתמודד עם החורפים הקשים”, הוא אומר בחיוך, „החיים כאן פשוט נגישים יותר”. עם הכנסה משפחתית של כ־175 אלף דולר, הוא מתקשה להיזכר במישהו מבני גילו שעדיין שוכר. „אני בן ארבעים”, הוא מסכם. „כמעט כל מי שאני מכיר מחזיק בבית משלו. זה כבר לא מובן מאליו באמריקה – אבל כאן זה עדיין אפשרי”.