בוגר הרווארד מערער: הותקפתי במחאה פרו־פלסטינית — והאוניברסיטה בחרה לא לראות, כי אני יהודי

יואב שגב, בוגר בית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד, הגיש ביום שישי בבוקר הודעת ערעור על פסק דין מדצמבר שדחה את תביעת האפליה שהגיש נגד אוניברסיטת הרווארד ומשטרת אוניברסיטת הרווארד (משטרת הקמפוס). מעבר למחלוקת הפרטנית, עצם הערעור מציף מחדש סוגיה משפטית וציבורית שנמצאת בלב הוויכוח על מחאות פוליטיות בקמפוסים: האם אוניברסיטה נושאת באחריות משפטית כאשר סטודנטים פוגעים בסטודנטים אחרים במסגרת מחאה — והיכן עובר הקו שבין טיפול משמעתי וחובת הגנה, לבין סובלנות למחאה והימנעות מהתערבות.

הערעור הוגש במדינת מסצ׳וסטס, ובמרכזו בקשה כי בית המשפט הפדרלי לערעורים של „המעגל הראשון” יבחן אם שופט בית המשפט המחוזי, ריצ׳רד ג׳יי סטרנס, יישם כראוי את הדין הפדרלי כאשר החליט לדחות את התביעה כבר בשלב המקדמי. חשוב להדגיש: ערכאת הערעור אינה אמורה „לנהל מחדש” את העובדות או להכריע מי צודק בתיאור האירועים, אלא לבחון אם ההחלטה המשפטית התקבלה לפי כללי המשפט הפדרלי; כלומר, האם התלונה — כפי שנוסחה — הציגה תשתית עובדתית ומשפטית מספקת כדי לאפשר להליך להתקדם לשלב הוכחות.

בתביעה המקורית הגיש שגב תלונה מפורטת מאוד, בהיקף של 124 עמודים, בחודש יולי 2025. לטענתו, באוקטובר 2023 הוא הותקף במהלך מחאה פרו־פלסטינית מחוץ לבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד. לפי התיאור בתלונה, הוא צילם אירוע מחאה מסוג „דיי־אין” — מיצג שבו מפגינים שוכבים על הקרקע כדי לדמות גופות ולהמחיש מסר פוליטי — ובמהלך הצילום נדחף מתוך הקהל. שגב טען שהאירוע נבע מאנטישמיות, וכי האופן שבו האוניברסיטה טיפלה באירוע — או נמנעה מלטפל בו — משקף יחס מפלה כלפיו בשל יהדותו.

 

השאלה המשפטית שאמורה לעמוד במרכז הערעור איננה רק „מה קרה” באותו יום של מחאה, אלא מה משמעותו המשפטית של חוסר מעש מצד מוסד אקדמי. האם אוניברסיטה יכולה לשאת באחריות לאפליה כאשר היא אינה מגיבה באופן מספק לעימות בין סטודנטים? האם „אי־מעשה” יכול להיחשב אפליה אם התובע מצליח להראות שהיעדר תגובה נבע מהטיה כלפי זהותו? והיכן עובר הגבול בין אחריות מוסדית להבטחת סביבה בטוחה ושוויונית, לבין מצב שבו האלימות או ההטרדה מיוחסות רק ליחידים במרחב המחאתי?

 

ב־4 בדצמבר 2025 דחה השופט סטרנס את התביעה. בפסק דינו קבע ששגב לא הצליח לטעון באופן סביר להתנהגות שמגיעה לרף המשפטי של הטרדה על בסיס גזע או מוצא שהיא „חמורה ונרחבת” — הרף שנדרש, על פי פסיקת בתי המשפט, כדי לבסס תביעה לפי סעיף 6 לחוק זכויות האזרח (סעיף 6), האוסר אפליה בגופים הנהנים מתקצוב פדרלי. השופט כתב כי „שום דבר בתלונה המתוקנת אינו מבסס באופן סביר שכל יחס מוסדי שלא הוגן ששגב אולי חווה היה מונע מאנטישמיות”, ובהמשך קבע כי תביעת האפליה הישירה נדחית.

כאן נכנסת נקודת המחלוקת המרכזית שהערעור מבקש לחדד: שגב אינו טוען רק לעצם התקרית עם המפגינים, אלא בעיקר לכך שהאוניברסיטה — באמצעות מנגנוני החקירה, המשמעת והאבטחה — לא הגיבה כפי שהייתה מגיבה לו זהותו הייתה אחרת. לטענתו, „אי־התגובה” והדחייה של תלונתו משקפות הטיה, ולכן הן עצמן יכולות להיחשב אפליה. השופט סטרנס דחה גם את הטענה הזאת: הוא קבע כי התלונה, כפי שנוסחה, אינה מציגה בסיס סביר לכך שהמעשים של המפגינים עצמם הונעו מאנטישמיות דווקא, ולא ממניעים אחרים שאינם בהכרח מפלים על פי הדין הפדרלי; ובהיעדר אותו בסיס, קשה — לפי קו החשיבה של פסק הדין — לבנות מעליו טענה שהטיפול המוסדי היה מפלה.

ההליך מצוי בשלב שבו בתי משפט נוהגים להחיל כלל פרוצדורלי חשוב: בעת בחינת בקשה לדחיית תביעה, בית המשפט אינו מכריע מי דובר אמת ואינו שוקל ראיות במובן המלא, אלא בודק אם כתב התביעה „מספר סיפור משפטי אפשרי”. לצורך כך הוא מניח, באופן עקרוני, שהעובדות הנטענות בידי התובע נכונות — ואז שואל: גם אם הכול נכון, האם החוק מאפשר סעד? שגב מבקש כעת מערכאת הערעור לקבוע שהתשובה לשאלה הזאת היא כן: שלטענותיו הייתה די תשתית כדי לאפשר לו להמשיך לשלב הבא, שבו יוכל לדרוש מסמכים, לזמן עדים ולהציג ראיות על אופן התגובה של האוניברסיטה.

השופט סטרנס דחה את התיק „ללא פגיעה”, כלומר באופן שמותיר לשגב אפשרות להגיש תביעה מתוקנת נוספת בעתיד. אולם בפועל, ערעור בשלב כזה נועד להשיג הכרעה עקרונית: האם בית המשפט המחוזי הציב רף גבוה מדי לתובע בשלב המקדמי, והאם טעה כשהכריע שכבר כעת אין עילה שמצדיקה המשך בירור.

באוגוסט הגיש שגב תלונה מתוקנת שבה הרחיב את רשימת הנתבעים. הוא הוסיף, בין השאר, את סגנית נשיא האוניברסיטה לעניינים ביצועיים, מרדית׳ ל. ויניק, ואת ראש משטרת אוניברסיטת הרווארד לשעבר, ויקטור א. קליי. לטענתו, השניים היו מעורבים בעיכוב צעדים משמעתיים ובאופן הטיפול המוסדי באירוע. גם את התביעות הללו דחה השופט.

כעת, השאלה המשפטית שאמורה לעמוד במרכז הערעור איננה רק „מה קרה” באותו יום של מחאה, אלא מה משמעותו המשפטית של חוסר מעש מצד מוסד אקדמי. האם אוניברסיטה יכולה לשאת באחריות לאפליה כאשר היא אינה מגיבה באופן מספק לעימות בין סטודנטים? האם „אי־מעשה” יכול להיחשב אפליה אם התובע מצליח להראות שהיעדר תגובה נבע מהטיה כלפי זהותו? והיכן עובר הגבול בין אחריות מוסדית להבטחת סביבה בטוחה ושוויונית, לבין מצב שבו האלימות או ההטרדה מיוחסות רק ליחידים במרחב המחאתי?

לפי נהלי „המעגל הראשון”, עורכי דינו של שגב צפויים להגיש בתוך פרק זמן קבוע מראש תסקיר פתיחה, ובו לפרט אילו שגיאות משפטיות נפלו, לשיטתם, בהחלטת בית המשפט המחוזי. התסקיר אינו מקום להוספת „סיפור חדש”, אלא לניתוח משפטי: אילו הלכות מחייבות לא יושמו נכון, כיצד הובן באופן שגוי הרף הנדרש בשלב המקדמי, ומה נחשב — בנסיבות המתוארות — לתשתית מספקת כדי להמשיך בהליך. נכון לשעות אחר הצהריים של יום שישי, טרם פורסם לוח זמנים מלא להגשת התסקירים. עורכי דינו של שגב לא מסרו תגובה לבקשות לפרט מה יהיו עיקרי טענותיהם בערעור.

המקרה של שגב אינו עומד לבדו. בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז גל המחאות הפרו־פלסטיניות בקמפוסים לאחר אוקטובר 2023, הוגשו בארצות הברית תביעות רבות מצד סטודנטים יהודים וארגונים יהודיים, הטוענים כי אוניברסיטאות לא עשו די כדי למנוע הטרדה, איומים או יצירת סביבה עוינת. מנגד, אוניברסיטאות מדגישות את מורכבות השטח: חופש ביטוי, מחאה פוליטית, התפרצויות נקודתיות, ומערכת משמעתית שאינה יכולה — ולעיתים אינה רשאית — לפעול כפי שמבקשים גורמים חיצוניים.

אוניברסיטת הרווארד נמצאת במרכז הדיון הציבורי הזה. נשיאת האוניברסיטה לשעבר, קלודין גיי, התפטרה בינואר 2025 לאחר סערה ציבורית שכללה ביקורת על האופן שבו הנהלת האוניברסיטה התייחסה לטענות על אנטישמיות בקמפוס, וכן מחלוקות סביב חשדות להעתקות בעבודותיה. עדותה בפני הקונגרס, שבה נמנעה מלהצהיר באופן חד־משמעי שקריאות לרצח עם נגד יהודים מפרות בהכרח את מדיניות האוניברסיטה, נתפסה בעיני מבקרים רבים ככשל מוסרי וניהולי, והעצימה את תחושת המשבר במערכת היחסים בין חלקים מהציבור היהודי לבין הנהלות אוניברסיטאיות.

ההכרעה בערעור עשויה להשפיע מעבר לתיק הספציפי. אם בית המשפט לערעורים יקבע שהתלונה של שגב הציגה תביעה סבירה, גם אם טרם הוכחה, הדבר עלול להרחיב את הפתח לתביעות נוספות: סטודנטים שיטענו כי תגובות „רכות” של אוניברסיטאות — הימנעות מחקירה, עיכוב משמעת, או טיפול שנראה לא שוויוני — עשויות להיחשב אפליה על פי הדין הפדרלי כאשר ניתן להצביע על רכיב של הטיה. מנגד, אם ערכאת הערעור תאשר את פסק הדין של השופט סטרנס, היא עלולה לחזק מגמה הפוכה: רף ראייתי־טענתי גבוה יותר כבר בפתח ההליך, שיחייב תובעים להצביע על אינדיקציות חדות וברורות לכך שהטיפול המוסדי הונע מאנטישמיות, ולא רק על תחושה מוצדקת של הפקרה או על טיפול שנתפס ככושל.

שגב קיבל תמיכה מארגונים יהודיים שונים, ובהם ארגונים הפועלים נגד אנטישמיות בקמפוסים. תומכיו טוענים כי הרווארד ואוניברסיטאות נוספות יצרו בשנים האחרונות אקלים שמאפשר הטרדה כלפי יהודים להתמזג בתוך „מחאה פוליטית”, וכי כאשר מוסדות משדרים רתיעה מהפעלת סמכות משמעתית — הם בפועל מעודדים את הצד האלים או המאיים. הרווארד, מצידה, דוחה את הטענות שהיא מפלה סטודנטים יהודים. לפי עמדתה, היא מחויבת לקמפוס בטוח ומכיל לכל הסטודנטים, והיא בוחנת דיווחים על הטרדה ואפליה ברצינות בהתאם לנהלים ולהוראות החוק, תוך איזון עם עקרונות חופש הביטוי.

נכון לעכשיו, „המעגל הראשון” לא הודיע אם יתקיים דיון בעל־פה בתיק. הליכי ערעור פדרליים עשויים להימשך חודשים ארוכים, לעיתים מעבר לכך, בהתאם לעומס התיקים, לקצב הגשת התסקירים ולהחלטת בית המשפט אם לקבוע טיעון פומבי. אך כבר כעת ברור שהתיק הזה, גם לפני תוצאתו, ממחיש עד כמה הפך הקמפוס האמריקאי מזירת לימודים לזירת מבחן: מבחן לסובלנות ולחופש ביטוי, מבחן לאחריות מוסדית, ובעיקר מבחן לשאלה שמסרבת להיעלם — מתי „לא עשינו מספיק” הופך, בעיני החוק, ל„נהגנו באפליה”.