אמריקה מתרוקנת: שנת הגירושים של טראמפ משנה את המדינה מבפנים

ברחבי ארצות הברית מישהו חסר. שנה לאחר תחילת מבצע הגירושים הנרחב של הנשיא דונלד טראמפ, חברות בנייה בלואיזיאנה מתקשות למצוא נגרים, בתי חולים במערב וירג׳יניה איבדו רופאים ואחיות שתכננו להגיע מחו״ל, וליגת כדורגל שכונתית בממפיס מתקשה להעמיד קבוצות – משום שילדי מהגרים פשוט הפסיקו להגיע.

אמריקה סוגרת את שעריה לעולם: מהדקת את הגבול, מצמצמת את המסלולים החוקיים לכניסה ושולחת מהגרים חדשים ותושבים ותיקים לעבר היציאה. אגרות הוויזה זינקו, קליטת פליטים צנחה כמעט לאפס, ומספר הסטודנטים הבינלאומיים ירד בחדות. ביטול מעמדות משפטיים זמניים שניתנו בתקופת ממשל ביידן הפך מאות אלפים לפגיעים להרחקה בכל רגע. הממשל טוען כי כבר גירש יותר מ־600 אלף בני אדם.

לפי תחזית של חברת המחקר „אוקספורד אקונומיקס”, תחת המדיניות הנוכחית ההגירה נטו עומדת על כ־450 אלף בני אדם בשנה – הרבה מתחת לשניים עד שלושה מיליון בשנה בתקופת ביידן. שיעור האוכלוסייה שנולדה מחוץ לארצות הברית הגיע ל־14.8% בשנת 2024 – שיא שלא נראה מאז 1890.

אבל בבית הלבן מסמנים יעד שאפתני בהרבה: חזרה למודל שמזכיר את צמצום ההגירה של שנות ה־20 במאה הקודמת, כאשר הקונגרס – בשיאו של גל נטיביסטי מתמשך – חסם כניסה של אנשים ממדינות רבות והוריד את ההגירה נטו כמעט לאפס. סטיבן מילר, יועץ בכיר לטראמפ, שיבח את התקופה ההיא כזמן האחרון שבו ארצות הברית הייתה „מעצמת־על עולמית ללא עוררין”.

 

פסטיבלים מקומיים מצטמצמים. הורים מושכים ילדים מבתי הספר כשהם שומעים על מעצרים. המפקח שליווה את בניית אצטדיון הספורט בתיכון קיבל צו גירוש – ונעלם רגע לפני סיום העבודות. במפעל הבשר פוטרו עובדים כאשר היתרי העבודה שלהם פקעו ולא חודשו. במערב וירג׳יניה, כמעט חמישית ממשרות הסיעוד אינן מאוישות – במדינה שממילא מבוגרת יותר, חולה יותר וענייה יותר מרוב מדינות ארצות הברית. כשליש מהרופאים במדינה הם בוגרי בתי ספר לרפואה מחו״ל, והנתיב הזה – שהיה קריטי להישרדות מערכת הבריאות המקומית – מצטמצם במהירות.

 

השינוי מורגש הרחק מקווי החוף ומגבולות המדינה – גם ברחובות המושלגים של מרשלטאון שבאיווה, עיר של כ־28 אלף תושבים, כשעה נסיעה מצפון־מזרח לעיר הבירה דה מוין.

תחילה הגיעו למרשלטאון מהגרים ממקסיקו בשנות ה־90, חלקם ללא מעמד מוסדר, כדי לעבוד במפעל לעיבוד בשר חזיר. לאחר פשיטה מתוקשרת של רשויות ההגירה בשנת 2006 הגיעו פליטים בעלי מעמד יציב יותר ממיאנמר, מהאיטי ומרפובליקת קונגו הדמוקרטית.

עם השנים השתנתה העיר. מסעדות מקסיקניות, סיניות ווייטנאמיות פזורות סביב בית המשפט המרשים מן המאה ה־19. כ־19% מן התושבים נולדו מחוץ לארצות הברית, וכ־50 ניבים ושפות נשמעים בבתי הספר הציבוריים. בימי ראשון הכנסייה הקתולית המקומית מתמלאת במיסה בספרדית, וב־2021 הקימה קהילה בורמזית פסל בודהה גדול בפאתי העיר.

„יש לך יותר אנרגיה בקהילה,” אמר מייקל לֶדהוֹף, ראש העיר הנבחר. „אם אתה נשאר סטטי, בלי אנשים חדשים שמגיעים, אתה מתחיל להזדקן”.

אלא שככל שהחריף מאבק הממשל בהגירה, נרשם שינוי מוחשי גם כאן. פסטיבלים מקומיים מצטמצמים. הורים מושכים ילדים מבתי הספר כשהם שומעים על מעצרים. המפקח שליווה את בניית אצטדיון הספורט בתיכון קיבל צו גירוש – ונעלם רגע לפני סיום העבודות. במפעל הבשר פוטרו עובדים כאשר היתרי העבודה שלהם פקעו ולא חודשו.

סרגיי וטטיאנה פֶדקו הגיעו למרשלטאון בשנת 2023 יחד עם חמש משפחות אוקראיניות נוספות, במסגרת תוכנית הומניטרית שנועדה לסייע לאזרחים מארצם מוכת המלחמה. סרגיי, מהנדס בתחנת כוח באוקראינה, התקבל במהירות לחברת אדריכלות מקומית כמעצב ושרטט. טטיאנה עובדת במעון יום והפכה לדמות אהובה על הילדים. שלושת בניהם נרשמו לבית הספר, הם קנו שתי מכוניות ובית ישן שמצריך שיפוץ.

ואז – הקרקע נשמטה. הם הגישו בקשה להארכת המעמד זמן רב לפני שתוקף השהייה לשנתיים פג, אך הבית הלבן השהה את העיבוד ושינה כללים. בתוך זמן קצר הפכה תוכנית שהבטיחה יציבות זמנית לשעון חול שמתרוקן – בלי ודאות ובלי תשובה.

ההשלכות אינן נשארות ברמת הסיפור הפרטי. במערב וירג׳יניה, למשל, כמעט חמישית ממשרות הסיעוד אינן מאוישות – במדינה שממילא מבוגרת יותר, חולה יותר וענייה יותר מרוב מדינות ארצות הברית. כשליש מהרופאים במדינה הם בוגרי בתי ספר לרפואה מחו״ל, והנתיב הזה – שהיה קריטי להישרדות מערכת הבריאות המקומית – מצטמצם במהירות.

„איבדנו שני קרדיולוגים בגלל החשש שלא יקבלו את הוויזה שלהם, ואם יקבלו – שלא יוכלו להישאר כאן לטווח ארוך,” אמר דייוויד גולדברג, סגן נשיא רשת בתי החולים והמרפאות „ונדליה הלת׳” במערב וירג׳יניה.

גם בענף המזון ההשפעה מורגשת. דן סימפסון, מנכ״ל רשת המסעדות הים־תיכוניות „טזיקיז”, מספר שהוא מאבד עובדים מאז תחילת השנה – לא רק שוטפי כלים וטבחים, אלא גם מנהלים וסגני מנהלים, שחלקם הגיעו לארצות הברית עם תארים מתקדמים ועתיד מקצועי ברור.

בטווח הארוך מתכנסת הבעיה לנקודת לחץ אחת שאי אפשר להתחמק ממנה: האוכלוסייה האמריקאית מזדקנת, והיא תזדקק ליותר טיפול דווקא בשעה שפחות עובדים זמינים יוכלו לספק אותו.

ב„סיני רזידנסז”, מרכז דיור מוגן בבוקה ראטון שבפלורידה, כמחצית מכוח האדם מורכב ממהגרים. רייצ׳ל בלומברג, המנכ״לית, נאלצה להודיע ל־38 עובדים מקובה, מהאיטי ומוונצואלה שעליהם לעזוב – משום שממשל טראמפ ביטל את מעמדם המשפטי הזמני. מדובר בכ־9% מכוח העבודה שלה.

„זה היה כמו הלוויה שלא נגמרת,” אמרה על השיחות הללו. „אלה העובדים הכי טובים שלי”.

וכך, לאט אבל בעקביות, מתבהרת המציאות החדשה של אמריקה: קהילות שקטות יותר, מערכות שמתקשות להחזיק את עצמן, כלכלה שמאבדת אוויר – ועתיד שמרגיש פתאום פחות בטוח, גם עבור מי שנולד כאן.