כבר עם כניסתה לשוק, הוצגה התרופה לא אחת בתקשורת כמעין “ויאגרה לנשים” – אך ההשוואה הזו, כך הדגישו מבקרים כבר אז, עלולה להיות מטעה: בעוד שתרופות רבות לגברים פועלות על זרימת דם ומנגנון זקפה, פליבנסרין פועלת במוח ומכוונת לרכיב מורכב יותר של תשוקה.
התרופה סוחבת אחריה גם אזהרת בטיחות חמורה בכל הנוגע לאלכוהול. לפי אזהרות הבטיחות המופיעות במידע התרופתי, שילוב של התרופה עם שתיית אלכוהול עלול לגרום לירידה מסוכנת בלחץ הדם ואף להתעלפות – מגבלה מעשית משמעותית, במיוחד משום שאלכוהול משולב לעיתים בסיטואציות חברתיות ורומנטיות.
מאז האישור המקורי, המכירות של “אדאי” לא הפכו למה שניבאו תומכיה בראשית הדרך. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא פרופיל תופעות הלוואי – בין היתר סחרחורת ובחילות – לצד העובדה שבמחקרים קליניים רבים היעילות נתפסה כמתונה: חלק מהנשים דיווחו על שיפור, אך לא בהיקף שהפך את התרופה ל“שובר שוויון” בשוק. בתוך כך, בארצות הברית קיימת גם תרופה נוספת שאושרה בשלב מאוחר יותר לבעיה דומה, הפעם במתכונת “לפי דרישה”, מה שחידד עוד יותר את התחרות והוויכוח סביב התועלת האמיתית של כל טיפול.
הדיון הגדול באמת אינו רק תרופתי – הוא רעיוני. מצב של ירידה בתשוקה מינית המלווה במצוקה הוכר מזה שנים בספרות הרפואית, אך האבחון נחשב מורכב: תשוקה מושפעת לא רק מהורמונים ושינויים ביולוגיים (בייחוד סביב גיל המעבר), אלא גם מעייפות, סטרס, דיכאון, תרופות אחרות, כאב, דימוי גוף, דינמיקה זוגית והיסטוריה אישית. לכן, גם לפי גישות רפואיות מקובלות, לפני שמגיעים למרשם – אמורים לשלול גורמים רפואיים ונפשיים אחרים ולברר האם מדובר במצוקה מתמשכת שמפריעה לחיים, או בשינוי טבעי שמתחבר לתקופה, נסיבות או קשר.
גם האישור המקורי של 2015 היה טעון במיוחד. מינהל המזון והתרופות האמריקאי דחה את התרופה פעמיים לפני שאישר אותה, וההחלטה התקבלה אחרי מאבק ציבורי ולובי אינטנסיבי של תומכים שטענו ל“פער מגדרי” בעולם התרופות המיניות. קמפיין בולט בשם “תנו ציון שווה” (Even the Score) הדגיש את הטענה שלנשים מגיעה “אפשרות טיפולית” כפי שיש לגברים – בעוד שמתנגדים טענו שההשוואה אינה מדויקת, שהיעילות צנועה, ושקיים סיכון ל“רפואיזציה” של תופעה אנושית מורכבת שאינה בהכרח מחלה.
כעת, עם הרחבת האישור לנשים אחרי גיל המעבר (עד 65), נפתח לספראוט שוק גדול יותר – אך השאלות הישנות לא נעלמות: האם נשים רבות אכן יבחרו בטיפול יומיומי עם מגבלות ברורות סביב אלכוהול ותופעות לוואי אפשריות? האם התועלת הנתפסת תצדיק שימוש מתמשך? ובעיקר – האם המערכת הרפואית תדע להבחין היטב בין מצוקה אמיתית שמצדיקה התערבות רפואית, לבין מצב שבו ירידה בתשוקה היא תגובה טבעית לשינויים ביולוגיים, רגשיים וחברתיים?
בשורה התחתונה, ההרחבה של מינהל המזון והתרופות אינה “פתרון קסם” למיניות נשית, אבל היא כן מסמנת שינוי מדיניות רגולטורי שמזיז את הגבול: יותר נשים נכנסות כעת למסגרת האפשרית של טיפול תרופתי. ההחלטה אם זה מתאים – נשארת אישית, ודורשת שיחה אמיתית עם רופא/ה על תועלת מול סיכון, ועל כל מה שמתרחש מחוץ למרשם: זוגיות, בריאות, עומס, דימוי עצמי ונסיבות חיים.
