על פי דיווחים, ראש העיר הנוכחי, רווי באלה, אישר ביום שלישי את הנפת הדגל ביוזמה פנימית, ללא שיתוף חברי מועצת העיר או נציגי קהילות מקומיות. עצם ההנפה — ובעיקר העיתוי — הפתיעו תושבים רבים והציפו תחושת חוסר רגישות חריפה.
ראשת העיר הנבחרת, אמילי ג׳אבור, שצפויה להיכנס לתפקידה בחודשים הקרובים, פרסמה הצהרה ביקורתית במיוחד. לדבריה, תושבים רבים פנו אליה והביעו תחושת הדרה ופגיעה. ״שמעתי מאנשים שהרגישו שלא נכללו בתהליך, ושבעיני רבים ההנפה הייתה לא רגישה ולא הולמת — במיוחד לאור התאריך״, אמרה.
ג׳אבור ציינה כי תושבים יהודים רבים הביעו בפניה זעזוע מכך שהדגל הונף דווקא בתאריך זה. בעיניהם, לא מדובר במחווה תרבותית תמימה, אלא במסר פוליטי ברור — והעיתוי, כך טענו, העצים את תחושת הפגיעה והאיום.
התאריך שבו הונף הדגל, 9 בדצמבר, מציין את פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987 — תקופה שנתפסת בקהילה היהודית כתחילתה של גל אלימות וטרור נגד אזרחים ישראלים. עבור רבים, מדובר ביום טעון וסמלי במיוחד, שאינו ניטרלי ואינו מתאים למחוות ציבוריות מן הסוג הזה.
ג׳אבור ציינה כי תושבים יהודים רבים הביעו בפניה זעזוע מכך שהדגל הונף דווקא בתאריך זה. בעיניהם, לא מדובר במחווה תרבותית תמימה, אלא במסר פוליטי ברור — והעיתוי, כך טענו, העצים את תחושת הפגיעה והאיום.
ראש העיר באלה מיהר להתגונן והכחיש כל כוונה פוליטית. ״זו הייתה השגחה, לא היה בכך שום מסר מכוון״, אמר. ״העיר הובוקן שואפת לכבד את המורשת התרבותית של כל תושביה, וזה כל מה שנעשה כאן״.
אלא שההסבר הזה לא הצליח להרגיע את הביקורת. רבים תהו כיצד ניתן להתעלם ממשמעותו של תאריך כה מרכזי, והאם אכן מדובר בטעות תמימה או בכשל עמוק יותר בתהליך קבלת ההחלטות. עצם העובדה שלא נערכה בדיקה מוקדמת מינימלית — ולא התקיים כל שיח עם הקהילה — העלתה שאלות קשות בנוגע לנורמות הממשל בעיר.
ככל שהביקורת גברה, הדגל הורד בתוך זמן קצר. ג׳אבור אישרה כי הוא אינו מונף עוד מול בניין העירייה, אך הדגישה כי הפגיעה באמון הציבורי כבר נגרמה.
לקראת כניסתה לתפקיד התחייבה ג׳אבור לשנות את הדרך שבה מתקבלות החלטות מסוג זה. ״העיר תמשיך לציין אירועים תרבותיים ולהניף דגלים גם בעתיד, אך נעשה זאת תוך הקשבה רבה יותר ומתוך תהליך פתוח, שקוף ורגיש יותר לקהילה כולה״, אמרה.
ההבטחה הזו נוגעת בלב המתח המאפיין ערים אמריקאיות רבות בעת הזו. הובוקן, כמו ערים אחרות, מתגאה ברב־תרבותיות ובגיוון אנושי, אך סמלים לאומיים — ובייחוד כאלה הקשורים לסכסוכים בינלאומיים — נושאים עמם מטען רגשי ופוליטי כבד. עבור קבוצה אחת דגל עשוי לייצג זהות ותרבות; עבור אחרת הוא עלול להתפרש כהצהרה אידאולוגית מאיימת.
המורכבות מתחדדת כאשר מחוות כאלה משולבות בתאריכים היסטוריים טעונים. יום השנה לאינתיפאדה הראשונה אינו נתפס כתאריך ניטרלי כלל, והנפת דגל פלסטין דווקא בו נתפסה בעיני רבים כחוסר רגישות חריף — אם לא כפרובוקציה של ממש.
באלה טען כי העיר אינה נוקטת עמדה בסכסוכים בינלאומיים, אך בפועל, עצם הנפת הדגל במרחב ציבורי רשמי מעבירה מסר — גם אם לא הייתה לכך כוונה מוצהרת. ההיסטוריה מלמדת שסמלים אינם מתקיימים בחלל ריק, וקליטת המסר תלויה בעיני המתבונן לא פחות מאשר בכוונת השולח.
המקרה בהובוקן ממחיש את האתגר המורכב העומד בפני רשויות מקומיות: כיצד לכבד מורשת תרבותית מבלי לדרוך על פצעים פתוחים, וכיצד לפעול ברגישות במרחב שבו סמלים חורגים בהרבה מעבר למחווה טקסית. התשובה, כפי שמציעה ראשת העיר הנבחרת, טמונה בתהליך דיפרנציאלי, שקוף ומבוסס הקשבה — כזה שמבין כי לעיתים לא המעשה עצמו הוא הבעיה, אלא האופן והעיתוי שבהם הוא נעשה.
