הגיע הזמן להפסיק לכרוע ברך בפני היהודים: חברת הקונגרס לשעבר מתריסה נגד גינויי האנטישמיות

בראיון חריג וטעון לתוכנית התחקירים “60 דקות”, הותירה חברת הקונגרס הרפובליקנית מרג’ורי טיילור גרין את הכתבת הוותיקה לסלי סטאל משתאה. גרין, מהדמויות השנויות ביותר במחלוקת בפוליטיקה האמריקאית, טענה כי חברי הקונגרס אינם צריכים “לכרוע על ברכיים פעם אחר פעם” כדי לגנות אנטישמיות – אמירה שעוררה סערה ציבורית והעמיקה את הדיון סביב יחסו המשתנה של הימין האמריקאי לישראל.

סטאל הזכירה כי גרין הייתה חברת הקונגרס הרפובליקנית היחידה שכינתה את המלחמה בעזה “רצח עם”, ושאלה מדוע הצביעה נגד חוק המודעות לאנטישמיות משנת 2024. גרין השיבה כי תמכה בעבר פעמים רבות בהחלטות לגינוי אנטישמיות, אך לדבריה ההצבעות הפכו ל“טקס כפוי” שמוכתב לקונגרס באופן שגרתי. היא לא פירטה מיהם אותם גורמים שעליהם רמזה.

 

סטאל הזכירה כי גרין הייתה חברת הקונגרס הרפובליקנית היחידה שכינתה את המלחמה בעזה “רצח עם”, ושאלה מדוע הצביעה נגד חוק המודעות לאנטישמיות משנת 2024. גרין השיבה כי תמכה בעבר פעמים רבות בהחלטות לגינוי אנטישמיות, אך לדבריה ההצבעות הפכו ל“טקס כפוי” שמוכתב לקונגרס באופן שגרתי. היא לא פירטה מיהם אותם גורמים שעליהם רמזה

 

“פשוט נמאס לי מזה,” אמרה על שורת ההצבעות החוזרות.
כשסטאל שאלה אם אין ערך בעצם החידוש הפומבי של גינוי שנאת יהודים, על רקע עלייה מדווחת במקרי אנטישמיות, השיבה גרין: “אנחנו לא צריכים לכרוע על ברכיים ולהגיד את זה שוב ושוב”.

“לכרוע על ברכיים?” קטעה אותה סטאל בהרמת גבה.
“כן,” חזרה גרין, “לא צריכים לכרוע על ברכיים”.

כאשר הכתבת ציינה שרוב חברי הקונגרס אינם שותפים לעמדתה, השיבה גרין בתגובה חדה: “ובכן, רוב חברי הקונגרס מקבלים תרומות מהוועדה האמריקאית ליחסי ציבור למען ישראל, ואני לא”. בכך כיוונה ארגון השדלנות הפרו־ישראלי המרכזי בוושינגטון, הנחשב לאחד החזקים והמשפיעים בזירה הפוליטית הפדרלית.

דבריה הדגישו, כדברי סטאל, קרע הולך וגדל בימין האמריקאי סביב היחסים עם ישראל – קרע שבעבר נחשב שולי, אך זוכה כעת לביטוי גלוי יותר.

גרין, בת 51, צברה פרסום שלילי עוד בטרם נכנסה לקונגרס, ואף ללעג ציבורי, בין היתר לאחר שקידמה תאוריות קשר שלפיהן “תאגידי רוטשילד” עומדים מאחורי הצתת שריפות בקליפורניה באמצעות לייזרים מהחלל. הביטוי “לייזרים יהודיים מהחלל” הפך מאז לסמל המזוהה עמה. לאחרונה טענה בראיון לקומיקאי והמנחה ביל מאהר כי כלל לא ידעה שמשפחת רוטשילד היא יהודית – אמירה שנתקלה בספקנות רבה.

הראיון כלל שורת אמירות נוספות שעוררו הד תקשורתי, ובהן טענה כי הנשיא דונלד טראמפ “הניע ישירות” איומי מוות כלפי אחד מבניה. לדבריה, הדבר התרחש לאחר שטראמפ כינה אותה “בוגדת” בחודש שעבר, בעקבות מחלוקת פוליטית ביניהם.

עמדותיה מציבות את גרין בניגוד חריף לרוב חברי סיעתה בבית הנבחרים, שמקיימים קשרים הדוקים עם ישראל ותומכים בעקביות במהלכיה הצבאיים. הצבעתה נגד חוק המודעות לאנטישמיות עוררה ביקורת נרחבת בקרב רפובליקנים, שראו בו כלי חשוב להתמודדות עם גילויי שנאה בקמפוסים.

החוק, שעבר בבית הנבחרים במאי 2024, נועד לחייב את משרד החינוך לאמץ את הגדרת האנטישמיות של “הברית הבינלאומית לזיכרון השואה”, בעת אכיפת חוקי זכויות האזרח במוסדות אקדמיים. מבקרי החוק טענו כי הוא עלול לפגוע בחופש הביטוי ולדכא ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל.

עם זאת, בניגוד לחלק מן המתנגדים, גרין לא ביססה את התנגדותה על עקרונות של חופש ביטוי, אלא חזרה והדגישה תחושת שחיקה ועייפות מהצורך להצביע שוב ושוב על הצהרות סמליות.

תגובתה משתלבת במגמה רחבה יותר בקרב חוגים מסוימים בימין האמריקאי, שבהם מתפתחת ספקנות כלפי סיוע חוץ, כולל לישראל, וקריאה גוברת להציב את האינטרס האמריקאי בראש סדר העדיפויות. מגמה זו, שבעבר זוהתה בעיקר עם השוליים האידאולוגיים, מחלחלת בהדרגה לשיח המרכזי של הבסיס הרפובליקני.

מאז כניסתה לקונגרס בינואר 2021, ביססה גרין את מעמדה כדמות פרובוקטיבית, תוך גילויי תמיכה קודמים בתנועת הקונספירציה קיואנון והתבטאויות שגררו גינויים חוצי מפלגות. פרשת “הלייזרים היהודיים” נותרה הסמל הבולט ביותר לאופן שבו תאוריות קשר ואמירות קיצוניות ליוו את דרכה הפוליטית.

בשנת 2018, טרם בחירתה, פרסמה גרין ברשת פייסבוק פוסט שבו רמזה שחברת “רוטשילד אינק”, המוזכרת לעיתים תכופות בתאוריות קשר אנטישמיות, הייתה מעורבת בפרויקט לייזרים מבוססי־חלל שייתכן והציתו שריפות. הכחשתה המאוחרת את הממד האנטישמי של הדברים התקבלה, גם אז וגם כעת, בחשדנות.

מעבר לסוגיית האנטישמיות, חשף הראיון גם את היחסים המורכבים בינה לבין טראמפ. אף שבעבר הייתה מתומכיו הבולטים, היא מתארת נתק הולך ומעמיק, שממחיש – לדבריה – את עוצמת השפעתו של הנשיא לשעבר על תומכיו ואת הסכנות שבהחרפת השיח הפוליטי.

למרות שגרין נותרת דמות שולית יחסית בממסד הקונגרסיאלי, עמדותיה אינן נטולות משמעות. הן משקפות זרמי עומק מסוימים בבסיס הרפובליקני, ומעלות שאלות מהותיות על עתיד יחסי ארצות הברית–ישראל, על השפעת ההון הפוליטי בוושינגטון, ועל גבולות הקונצנזוס סביב המאבק באנטישמיות.

הראיון מותיר סימני שאלה פתוחים: האם דעות מסוג זה יישארו בשולי המפלגה, או שמא יהפכו לחלק מדיון רחב ומפלג יותר – כזה שעלול לשנות את מפת הבריתות הפוליטיות של אמריקה בשנים הקרובות.