חוקרים קובעים: הרגל יומי שמקטין באופן משמעותי את הסיכון לאלצהיימר

בשנים האחרונות הולכים ומצטברים מחקרים שמחפשים תשובה לשאלה שמעסיקה מיליונים: האם אפשר באמת להפחית את הסיכון לאלצהיימר? מחקר חדש מגלה שכן 0 ובפער משמעותי. לא מדובר בדיאטה מיוחדת או בתוסף מסתורי, אלא בהרגל פשוט יחסית שמתווסף לשגרת היום.

המחקר, שפורסם ב-JAMA Network Open, עקב במשך עשרות שנים אחרי יותר מ-4,300 משתתפים ובחן כמה פעילות גופנית הם ביצעו בשלבי חיים שונים - מגיל צעיר ועד גיל מבוגר. אף אחד מהם לא סבל מדמנציה בתחילת הדרך.

מה הם גילו?
המשתתפים דירגו את עצמם לפי רמות פעילות - מישיבה ממושכת ועד פעילות מאומצת. כשהחוקרים בחנו את התמונה לאחור, התברר שמשהו בולט חוזר על עצמו: מי שהיו פעילים יותר בגיל הביניים (45 עד 64) נהנו מירידה של כ-40% בסיכון לדמנציה בהמשך החיים. בגיל מבוגר (65 עד 88) ההשפעה הייתה אפילו חזקה יותר - ירידה של 36 עד 45 אחוז בתוך 15 שנות מעקב.

"זה אולי אחד הרמזים החזקים ביותר שיש בידינו לכך שפעילות גופנית יכולה ממש לשנות את מסלול בריאות המוח", אמר ד"ר פיליפ הוואנג מאוניברסיטת בוסטון, אחד ממחברי המחקר. לדבריו, התועלת נראתה מוקדם יותר ממה שסברו בעבר.

 

מחקר נוסף מחזק את הקשר ההדוק בין שימור ושיפור יכולות המוח לבין פעילות גופנית קבועה

 

תפקיד הגנטיקה
ממצא מעניין נוסף: בגיל הביניים, הירידה בסיכון הופיעה בעיקר אצל אנשים שלא נושאים את הגן APOE4 - הגן שמעלה את הסיכון לאלצהיימר. אבל בגיל מבוגר, התמונה השתנתה: פעילות גופנית הועילה לכולם, גם למי שנושאים את הגן וגם למי שלא.

למה פעילות גופנית עובדת?
לפי החוקרים, יש כמה מנגנונים אפשריים: שיפור זרימת הדם למוח, ירידה בדלקתיות בגוף, תמיכה בתפקוד כלי הדם ואפילו השפעה על תהליכים שקשורים ישירות לאלצהיימר, כמו הצטברות חלבון עמילואיד-בטא. כל אלה תורמים ל"רזרבה קוגניטיבית" – היכולת של המוח להתמודד עם עומסים ולדחות את הופעתם של סימני ירידה קוגניטיבית.

ד"ר קתרין דבונס, רופאה גריאטרית מניו יורק שלא השתתפה במחקר, ציינה כי פעילות גופנית מסייעת גם בהפחתת סיכונים כמו לחץ דם גבוה, סוכרת וטרשת – כולם גורמים שמעלים את הסיכון לפגיעה מוחית. לדבריה, "ההשפעות המצטברות על כלי הדם משפיעות ישירות על בריאות המוח".

ומה לגבי חסרונות המחקר?
החוקרים מציינים מגבלה אחת משמעותית: הנתונים על הפעילות הגופנית התבססו על דיווח עצמי – ולכן קשה להסיק איזה סוג פעילות או מאיזה משך זמן מספקים את התועלת הגבוהה ביותר. בנוסף, בגיל צעיר לא נמצאה השפעה ברורה – ייתכן מפני שמספר מקרי הדמנציה שזוהו היה קטן מאוד.

ובכל זאת, החוקרים מדגישים כי הממצאים מצטרפים לשורת מחקרים שמצביעים על אותו כיוון: הגוף והראש מחוברים הרבה יותר ממה שהנחנו. עבור רבים, זו אולי אחת הבשורות המעודדות ביותר – שינוי יומי פשוט אחד, שמוסיף תנועה לחיים, עשוי להפוך להשקעה החשובה ביותר לעתיד המוח.