סערה משפטית בפנסילבניה: בית המשפט קבע כי צלב קרס ברצפת בית אינו פגם מהותי — והמוכר לא חייב לגלות את קיומו

בפסיקה שעוררה הדים ציבוריים נרחבים, בית המשפט העליון של מדינת פנסילבניה קבע כי צלב קרס ונשר גרמני המרוצפים ברצפת בית במחוז ביבר אינם מהווים "פגם מהותי" בנכס — ולכן המוכר לא היה מחויב להודיע לקונים מראש על קיומם. ההחלטה מחדדת שאלות משפטיות וחברתיות על היחס לסמלי שנאה ועל גבולות האחריות של מוכרי נדל"ן.

לין־ריי ונטוורת' ובעלה דניאל, שרכשו את הבית בשנה שעברה, גילו את סמלי הנאציזם כאשר הסירו את השטיח במרתף כחלק מעבודות שיפוץ. האריחים בעלי הסמלים הוסתרו במשך שנים, ורק לאחר הרכישה נחשפה התמונה המלאה.

ונטוורת' תבעה את המוכר הקודם, יורגן שטיינמץ, ודרשה שיממן את פירוק והרחקת האריחים. עם זאת, הן בית המשפט המחוזי של מחוז ביבר והן בית המשפט העליון של המדינה דחו את התביעה.

 

ונטוורת' תבעה את המוכר הקודם, יורגן שטיינמץ, ודרשה שיממן את פירוק והרחקת האריחים. עם זאת, הן בית המשפט המחוזי של מחוז ביבר והן בית המשפט העליון של המדינה דחו את התביעה.

 

הטיעון המשפטי: "סמל עתיק" — או "סמל שנאה"?
עורך דינו של שטיינמץ, אלברט טורנס, טען כי צלב הקרס אינו בהכרח סמל נאצי, שכן מקורו קדום ומופיע בתרבויות רבות. בנוסף טען כי השטיח שהיה מונח על הרצפה לא היה מודבק, ולכן קונים פוטנציאליים יכלו להסירו בעצמם ולראות את האריחים לפני הרכישה.

בית המשפט קיבל את הטיעון, וקבע כי "פגם מהותי" מוגדר בחוק ככזה שיש בו השפעה על בטיחות הנכס או על ערכו — כגון בעיות יסוד, עובש, חשמל לקוי או נזילות. סמלים אסתטיים, גם אם הם פוגעניים או טעונים רגשית, אינם נחשבים לפגם מהותי לפי ההגדרה המשפטית הקיימת.

בפועל, הפסיקה מציפה דילמה: האם ניתן להסתפק בהבחנה טכנית בין פגם פיזי לבין פגם מוסרי, כאשר מדובר בסמלים שהשלכותיהם הרגשיות עמוקות ורחבות?

אכזבתה של בעלת הבית — וחיפוש אחר פתרונות
ונטוורת' הביעה תסכול מהחלטת בית המשפט:
"לא ציפיתי שבית המשפט ישווה בין צלב קרס נאצי לבין שימושים עתיקים שלו בתרבויות אחרות," אמרה. "ההקשר כאן ברור — סמל נאצי מובהק."

כעת היא שוקלת לא לערער שוב לבית המשפט, אלא לפעול בזירה המחוקקת. "אני לא רואה מצב שבית המשפט העליון של פנסילבניה יהפוך את הפסיקה הזו," אמרה. "אולי חקיקה חדשה תוכל באמת לשנות משהו."

דיון ציבורי רחב: היכן עובר הגבול?
הפסק נוגע בלב הוויכוח האמריקאי על המתח בין חופש הביטוי לבין חובות של בעלי נכסים.
בארצות הברית סמלים פוגעניים לא אסורים בהכרח, אך במסגרת מכירת בית קיימת ציפייה שקונים יקבלו גילוי מלא על פרטים שעשויים להשפיע על החלטתם.

ארגונים יהודיים, משפטנים ופעילים נגד אנטישמיות טוענים כי הפסיקה, גם אם היא מתיישבת עם היסודות המשפטיים הצרים, מתעלמת מהנזק הפסיכולוגי והחברתי שנגרם מחיים בבית שבו מובנה סמל של גזענות אלימה ורצחנית.

"עבור ניצולי שואה או משפחות יהודיות, זה לא עניין של יופי," אמר אחד המומחים. "זה עניין של זיכרון, טראומה וביטחון."

הצעדים הבאים
ונטוורת' מתכננת להסיר את האריחים לאחר השלמת כל ההליכים המשפטיים, אך העלות — הן הכספית והן הרגשית — נופלת על בני הזוג ולא על המוכר.

הפרשה מעוררת קריאה לבחינה מחודשת של החקיקה: האם הגיע הזמן להרחיב את הגדרת ה"פגם המהותי" כך שתכלול גם סמלי שנאה בעלי משמעות חברתית עמוקה?
פעילים טוענים כי המקרה הזה מדגים את הצורך בעדכון החוק כך שישקף את המציאות הערכית של המאה ה־21.

"השאלה הגדולה היא," אמר אחד מהם, "האם החברה שלנו מוכנה להצהיר שסמלים נאציים הם לא 'עוד פרט אסתטי', אלא פצע מוסרי חמור בנכס?"

ייתכן שהתשובה תתקבל לא באולם בית המשפט — אלא במסדרונות הקפיטול של פנסילבניה, שם עשויים המחוקקים לקדם שינוי שיחייב גילוי מלא של סמלי שנאה בנכסים המוצעים למכירה.