שנאת ישראל היא כרטיס הכניסה לעיריית ניו יורק: לינדה סרסור חוגגת את ניצחון ממדאני כמפנה פוליטי הסטורי בארצות הברית

ניצחונו של זוהרן ממדאני בבחירות לראשות עיריית ניו יורק הפך בעיני לינדה סרסור להוכחה שעמדות אנטי־ישראליות קיצוניות אינן עוד חסם פוליטי – אלא מנוע הצלחה. באמירות חדות ומעוררות סערה, הצהירה סרסור כי תמיכה בתנועת החרם, הדחה וסנקציות (BDS), תיוג פעולות ישראל כ“רצח עם” ועמדה אנטי־ציונית ברורה “כבר אינן נזק פוליטי”.

“להביע סולידריות מלאה עם העם הפלסטיני, לומר את האמת על מה שקורה בפלסטין ולקרוא לזה רצח עם, לתמוך בהתנגדות לא־אלימה בדמות חרם – זה לא רק שאינו פוגע בך פוליטית,” אמרה סרסור, “זה שולח אותך ישירות לעיריית העיר.”

את הדברים אמרה בוובינר שבו השתתפו כ־240 פעילים, שאורגן על ידי ארגון ההסברה המוסלמי “אמ־פאואר צ’יינג’”, שאותו הקימה. הוובינר עסק בניצחונו של ממדאני ובהשלכות שלו על התנועה הפרוגרסיבית הלאומית.

סרסור קראה למועמדים ברחבי ארצות הברית “לרכוב על המומנטום” לקראת בחירות 2026: “מועמדים צריכים להבין שהם יכולים להיות אמיצים, לקדם את הערכים שהם מאמינים בהם, ולהאמין שהציבור יעריך את היושרה ואת השכנוע המוסרי שלהם. זה הזמן.”

 

סרסור קראה למועמדים ברחבי ארצות הברית “לרכוב על המומנטום” לקראת בחירות 2026: “מועמדים צריכים להבין שהם יכולים להיות אמיצים, לקדם את הערכים שהם מאמינים בהם, ולהאמין שהציבור יעריך את היושרה ואת השכנוע המוסרי שלהם. זה הזמן.”

 

סרסור, שנודעה לאורך השנים בעמדותיה האנטי־ישראליות ובביקורת חריפה כלפי ישראל והקהילה היהודית, הוסיפה בהתלהבות:
“אני נרגשת. עכשיו עלינו לשאול: לאן הולכים מכאן? איך ממשיכים לבנות על המומנטום הזה?”

אולם התלהבותה אינה משותפת לכולם.

חברת המועצה אינה ורניקוב, רפובליקנית מברוקלין, טענה כי ההצגה של סרסור מעוותת את המציאות:
“ממדאני בקושי עבר את רף ה־50%. מספר דומה של בוחרים התנגד למדיניות שלו. שישה מיליון תושבים כלל לא הצביעו. זה לא מנדט, זו אשליה.”
עוד הוסיפה: “אם השמאל מאמין שהדרך לניצחון עוברת בתמיכה ב‘אינתיפאדה גלובלית’, הוא ייכשל בבחירות האמצע.”

גם רורי לנקמן, חבר מועצה לשעבר מקווינס, ביקר את טענותיה:
“נכון ששנאת ישראל הייתה כלי פוליטי לדמגוגים, וסרסור אולי צודקת שהיא תרמה לממדאני. אבל האמונה שזה עובד ברמה לאומית היא טעות. התמיכה באג’נדה אנטי־ישראלית קיצונית רלוונטית למעט מאוד מחוזות. המחזור הבא יוכיח זאת.”

סרסור עצמה מזוהה שנים עם עמדות אנטי־ישראליות קיצוניות. כבר ב־2018 אמרה שמוסלמים “לא צריכים להאניש ישראלים כי הם המדכאים”. היא שימשה אחת ממנהיגות “צעדת הנשים” בוושינגטון לאחר בחירת טראמפ, אך הוסרה מהנהגת הארגון בעקבות תמיכתה בלואיס פרחאן, מנהיג “אומת האסלאם”, הידוע באמירותיו האנטישמיות.

הוובינר כלל גם דוברים נוספים, ובהם מוריס מיטשל, המנהל הלאומי של “מפלגת המשפחות העובדות”, ו־ג’ף סימפסון, מנהל הקמפיין של “הדמוקרטים לצדק”, תנועה שמאלית קיצונית שסייעה בבחירת אלכסנדריה אוקסיו־קורטז וחברי “הסְקְוָוד” לקונגרס.

מיטשל ציין כי מערכת ההצבעה המדורגת בניו יורק סייעה לממדאני לגבור בפריימריז הדמוקרטיים על המושל לשעבר אנדרו קואומו – אך הודה שהמודל המדורג היה דווקא מיטיב עם קואומו לו היה מיושם בבחירות הכלליות.

הוא הוסיף כי מפלגתו תנסה למנף את הצלחתה לקראת בחירות 2026, גם אם הדבר ידרוש התרחקות מהמפלגה הדמוקרטית עצמה:
“בגלל הנזק למותג הדמוקרטי, אנחנו חייבים לחשוב מעבר למפלגה ולבנות חלופות. שם יהיה הקרב הבא.”

דבריה של סרסור מותחים קו מתוח בין שתי תפיסות אמריקאיות: האחת, הרואה באנטי־ציונות גיטימית ובעלת כוח פוליטי; והאחרת, הרואה בה ביטוי לאנטישמיות במסווה.

לציבור היהודי בניו יורק ובארצות הברית דבריה נשמעים כמו נורת אזהרה: האם שנאת ישראל נעשתה לגיטימית? האם היא נכס פוליטי? או שמדובר במקרה ייחודי בעיר בעלת דמוגרפיה חריגה?

התשובה תתברר רק בבחירות הבאות. בינתיים, סרסור ובעלי בריתה מתכוונים להפיץ את מודל ממדאני הלאה, לחפש מועמדים חדשים, ולבחון אם אפשר להפוך את האג’נדה האנטי־ישראלית ממוקד כוח מקומי – לכוח משמעותי בזירה הלאומית.

מה שבטוח: העימות הפוליטי סביב היחס לישראל – ובעיקר סביב הלגיטימציה של אנטי־ציונות – רק מתחיל. וסרסור, כך נראה, מתכוונת להיות בחזית.