דגימות רוק שנלקחו לפני ואחרי המפגש הראו תוצאה ברורה: ככל שהחתול נשאר מרצונו ליד בעליו, כך ההשפעה הייתה חזקה יותר אצל שני הצדדים. לעומת זאת, ניסיון לכפות חיבוק או לעצור חתול שרצה להתרחק לא יצרו את אותו אפקט ולעיתים אף הורידו את רמות ההורמון.
מעבר למגע הפיזי, גם הגרגור של החתול משפיע. מחקרים קודמים הראו כי הצליל הנמוך והיציב הזה מסייע לחתולים להחלים, ובמקביל מרגיע בני אדם - מאט את הדופק, מוריד את לחץ הדם ומפחית את רמות הקורטיזול, ההורמון הקשור ללחץ.
ההשפעה הזו שונה בין בעלי חיים. ניסוי מ־2016 מצא כי כלבים חווים עלייה של 57 אחוז באוקסיטוצין אחרי משחק עם בני אדם, בעוד אצל חתולים מדובר בעלייה של כ־12 אחוז בלבד. החוקרים מסבירים זאת בהיסטוריה האבולוציונית: כלבים התפתחו כחיות להקה שתלויות במבט ישיר ובקרבה מתמדת, ואילו חתולים שמרו על עצמאותם כציידים יחידנים, ולכן מפגינים קרבה רק כשהם מרגישים בטוחים לחלוטין.
ובכל זאת, גם לחתולים יש שפת גוף של אמון. הם לא נוטים למבט ישיר, אבל מצמוץ איטי נחשב לסימן של נינוחות. החזרת מצמוץ כזה יכולה להעלות את רמות האוקסיטוצין אצל שני הצדדים. נגיעת ראש קלה או גרגור ליד בעליהם פועלים כמו "לחיצת יד" כימית שמחזקת את הקשר.
המסר פשוט: חיבה אמיתית עם חתול לא נכפית – היא ניתנת מרצון. וכשזה קורה, גם החתול וגם בעליו זוכים בבונוס בריאותי בדמות הורמוני רוגע ושקט נפשי. כפי שאמר אחד החוקרים: "אולי לעולם לא נבין לגמרי למה חתולים בוחרים להביע חיבה בדרכים מסתוריות, אבל הנתונים מראים בבירור שהגוף מגיב".