למרות אזהרת המסע הרשמית של מחלקת המדינה האמריקנית, הקוראת להימנע מנסיעה לישראל עקב "עימותים מזוינים, טרור ואי-שקט אזרחי", ולמרות שהמרחב האווירי בכלל נסגר בעקבות מתקפת הטילים מאיראן - יש אמריקאים שלא מוכנים לעמוד מנגד.

כמה מהם דיברו עם עיתון ה'ניו יורק פוסט', והסבירו למה עבורם דווקא עכשיו זה הזמן להיות בארץ. לא מתוך חיפוש הרפתקאות, אלא מתוך תחושת שליחות עמוקה וסולידריות עם העם היהודי.

טוד ריצ’מן, בן 55 מלונג איילנד העובד בתחום הפיננסים, מספר שחש רגשות אשמה על כך שאינו בישראל: "אני מרגיש אשם שאני לא שם עם האחים והאחיות שלי, כשמטחים נופלים עליהם", אמר. "קשה להסביר איך אתה בכלל רוצה להיות באזור מלחמה עכשיו, אבל יש משהו שאתה מרגיש בלב". לדבריו, טיסתו לישראל בוטלה מיד לאחר הדיווחים על תקיפת אתרים גרעיניים באיראן. מאז, הוא בודק כל דרך אפשרית להגיע, כולל הפלגה באונייה. "ברגע שייפתחו הטיסות – אני שם", הבטיח.

יירוטים של טילים בליסטיים מעל שמי תל אביב

ריצ’מן, אב לשלושה, עוקב בדאגה אחר חברים ובני משפחה שנכנסים כל הזמן למקלטים. "אני רואה את זה דרך העיניים שלהם, ומרגיש שאני חייב להיות שם. יש משהו מיוחד ברוח היהודית הזאת – להיות ביחד בזמן כזה". לדבריו, למרות האיום הביטחוני, הישראלים ממשיכים לקיים חיים מלאים גם תחת אש: "עושים בר מצוות במקלטים, שרים, חוגגים חיים – זה מדהים. ובאופן מוזר, אתה מרגיש שם יותר בטוח מבמרבית המקומות בעולם".

גם חווה בליוויס, בת 36 מלונג איילנד וכירורגית טראומה, לא יושבת בשקט. התיק שלה ארוז, הדרכון מוכן, והתעודות הרפואיות ממתינות ליד הדלת. "אנשים חושבים שאני משוגעת, אבל אני פשוט מרגישה שאני חייבת להיות שם", סיפרה. "אני תמיד מוכנה לרוץ אל תוך האש – ואם הייתי יכולה להיות שם עכשיו, לא הייתי מהססת. גם אם לא הייתי רופאה, עדיין הייתי נוסעת. הייתי אפילו רק קונה פלאפל ועוזרת לכלכלה".

בליוויס, שהייתה בישראל כמה פעמים בשנה החולפת, התרגלה כבר לרוץ לממ"ד תוך 30 שניות במקומות כמו אשקלון. "אתה מתרגל לרקטות, לריצה, לצפירות", אמרה. "ובכל זאת, זה עדיין מרגיש בטוח יותר מאשר כאן". היא מדגישה שהדחף להגיע לישראל הוא לא עניין הגיוני: "זה לא דבר שאפשר להסביר, אתה פשוט מרגיש את זה. עמוק בפנים".

הטילים האיראנים גרמו להרס רב וקורבנות רבים בישראל

תחושה דומה מובילה גם את יוכבד 'קים' רוטנברג, בת 24, שהקימה את ארגון המתנדבים Sword of Iron – Israel Volunteer Corp מיד לאחר הטבח ב-7 באוקטובר. מה שהתחיל כקבוצת פייסבוק קטנה הפך ליוזמה עולמית, וכעת היא מוצפת בפניות מאנשים בכל רחבי העולם שמבקשים להגיע לישראל. "זה לא הגיוני, וזה גם לא חייב להיות הגיוני", אמרה. "זה פשוט תחושת בטן שאתה חייב להיות שם".

מי שמבין את התחושה הזו מקרוב הוא דייוויד האריס, בן 75 ממנהטן, שהיה מנכ"ל הוועד היהודי-אמריקני במשך שנים רבות. מבחינתו, ברגע שיתאפשר הוא יהיה על המטוס הראשון לישראל. זו אינה הפעם הראשונה שהוא פועל כך: במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר סדאם חוסיין שיגר טילים לעבר תל אביב, האריס עלה על מטוס יחד עם הקומיקאי ג'קי מייסון – כשכמעט אף אחד אחר לא העז לטוס. "רצינו להראות סולידריות ולשבת בחדרים האטומים, פשוט כי לא היה מקום אחר שרצינו להיות בו", סיפר.

גם ב-2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה, לא היסס להגיע. "ישבתי במקלטים ואמרתי לישראלים שהם לא לבד", נזכר. "ולעצמי אמרתי – אני לא אהיה סתם צופה מהצד שמעודד מרחוק. אין דבר כזה לומר שזו המלחמה שלהם והמקום שלי כאן. המקום שלי – שם".

ריצ’מן מסכם את התחושה שמהדהדת אצל רבים מהמרואיינים: "תגיד לי, איפה עוד בעולם תמצא מדינה שנמצאת תחת מתקפה, ואנשים מכל קצוות תבל מנסים להיכנס לתוכה? זה ייחודי לישראל ולעם היהודי".

זוהי תחושת השייכות, ההזדהות, ולעיתים גם הדחף הלא מוסבר – שמושכים את האנשים הללו ללב הסכנה. לא מתוך חיפוש סכנה, אלא מתוך אהבה.