בעוד שטלוויזיה האיראנית הממשלתית מציגה הפגנות תמיכה במשטר וקריאות לנקמה בישראל, המציאות ברחובות טהראן מגלה תמונה מורכבת הרבה יותר. לפי דיווחים של כתבי AFP שנמצאים בשטח, רוב הרחובות בבירה האיראנית היו ריקים בעקבות התקיפות הישראליות, למעט תורים ארוכים בתחנות הדלק - סימן מובהק לחרדה ציבורית.

ההפגנות נגד ישראל שתועדו היו מפוזרות וקטנות יחסית, כאשר מפגינים קראו "מוות לישראל, מוות לאמריקה" ונשאו דגלי איראן ותמונות של המנהיג העליון עלי חמינאי. הטלוויזיה הממלכתית טענה כי הפגנות דומות התקיימו בערים ברחבי המדינה, אך הדיווחים מהשטח מציירים תמונה שונה.

"כמה זמן עוד אנחנו הולכים לחיות בפחד?" שאל אחמד מועדי, גמלאי בן 62, בהדהוד לקו המשטר. "כאיראני, אני מאמין שחייבת להיות תגובה סוחפת, תגובה צורבת". אולם למרות המילים הקשות, הכתבים דיווחו שהכעס מופנה יותר לישראל מאשר למשטר האיאטולות עצמו.

תושב טהראן אחר, עבאס אחמדי בן 52, אמר מאחורי ההגה של מכוניתו: "אנחנו לא יכולים לתת לבן זונה הזה להמשיך, או שנסיים כמו עזה. איראן חייבת להשמיד אותו, היא חייבת לעשות משהו". התייחסותו לראש הממשלה נתניהו מגלה את עומק הכעס, אך גם את התחושה של חוסר אונים.

תושב טהראן אחר, עבאס אחמדי בן 52, אמר מאחורי ההגה של מכוניתו: "אנחנו לא יכולים לתת לבן זונה הזה להמשיך, או שנסיים כמו עזה. איראן חייבת להשמיד אותו, היא חייבת לעשות משהו"

אולם בניגוד לתמונה הרשמית, היעדר הפגנות המוניות מעיד על מצב רוח מורכב באיראן. רבים מהאזרחים נשארו בבתיהם, לא בטוחים מה צפוי להם בהמשך. הרחובות הריקים, למעט התורים לדלק, מגלים את החרדה האמיתית של הציבור מפני מה שעתיד לבוא.

בשכונת נובוניאד היוקרתית בצפון טהראן, כוחות החילוץ המשיכו לחפש ברסיסי שני בנייני מגורים שנראו כמטרות מדויקות של התקיפות הישראליות. סוכנות הידיעות נור דיווחה כי 78 בני אדם נהרגו ו-329 נפצעו בתקיפות על אזורי מגורים בטהראן. משפחות עם פנים רטובות מדמעות התאספו בקרבת מקום.

"הם רוצים לשלול מאיתנו את היכולת הגרעינית שלנו - זה בלתי מתקבל", אמר אחמד רזאגי בן 56, בהדהוד רגוע לקו הרשמי. אולם עבור פרנוש רזאי, אחות בת 45 הלובשת חיג'אב צבעוני, התקיפות של יום שישי מייצגות מעשה אחרון של ישראל - מדינה "בנשימותיה האחרונות".

המנהיגים האיראניים התעקשו במשך עשרות שנים שישראל "בקרוב" תיעלם. "אם אלוהים ירצה, לפחות קצת שקט יבוא מזה", אמרה רזאי.

בניגוד לתמונה המעורבת ברחובות איראן, הגלות האיראנית מביעה תקוות שונות לחלוטין. כתבי Times of Israel מדווחים כי למרות שאלה שהשתתפו בהפגנות הביעו כעס על ישראל ותמיכה במשטר, לא היו הפגנות המוניות. רבים מהפוסטים ברשתות החברתיות של גולים איראניים הביעו תקווה שהחיסול של רבים מהמנהיגות הצבאית העליונה של איראן יכול להאיץ את סוף הרפובליקה האיסלאמית.

התמונה המורכבת הזו מגלה פערים עמוקים בחברה האיראנית. מצד אחד, יש נאמנות למשטר וקריאות לנקמה בישראל. מצד שני, יש חרדה ציבורית, חוסר ודאות, ואפילו תקווה בקרב חלקים מהאוכלוסייה שהמכה הקשה שספג המשטר תוביל לשינויים.

התעבורה האווירית הופסקה בנמל התעופה הבינלאומי אמאם חומייני בטהראן, והיעדר פעילות תעופה רגילה תרם לתחושת האי-ודאות. הרחובות הריקים, השקט היחסי ותחושת ההמתנה ליום שאחרי מצביעים על כך שהציבור האיראני מבין שמשהו משמעותי השתנה.

העובדה שלא היו הפגנות המוניות נגד ישראל, למרות הקריאות הרשמיות, עשויה להעיד על כך שהציבור האיראני לא מאוחד סביב המשטר כפי שההנהגה מנסה להציג. החרדה, הפחד והתקווה מתערבבים ויוצרים מציאות מורכבת הרבה יותר מהתמונה החד-צדדית שמנסה המשטר להציג.