נשים נלחמו על דימוי גוף חיובי - עד שהגיע האוזמפיק

השיח על הגוף הנשי חווה מהפכה שקטה אך עוצמתית: תרופות להרזיה כמו אוזמפיק, וויגובי ומונג'ארו משנות את חוקי המשחק — לא רק בגוף, אלא גם בתודעה. מה שהחל כטיפול רפואי לסוכרת הפך לתעשייה של מיליארדים, שסוחפת אחריה סלבס, משפיעניות ואינספור נשים שמוצאות את עצמן לכודות בין אידיאלים סותרים: הרצון בשיפור בריאותי או שינוי גופני, מול הביקורת החברתית על כך שבחרו "לקצר דרך" — או גרוע מכך, בגידה במסרי קבלה עצמית.

בלב הסערה הזו נמצאת לא רק טכנולוגיה רפואית, אלא תרבות שלמה של בושה. מצד אחד, תרופות ה-GLP-1 הוכחו כיעילות ביותר — משתמשים רבים מדווחים על ירידה של עד 25% ממשקל הגוף ושיפור במדדים בריאותיים רבים. מצד שני, רבים מהמשתמשים — ובעיקר המשתמשות — מדווחים כי גם לאחר השינוי, תחושת אשמה ושיפוט עצמי לא נעלמים. לפעמים הם רק מתחלפים.

העורכת והסופרת הפמיניסטית סמיטה מוקופאדהיאי חוותה את הקונפליקט הזה על בשרה. לאחר שנטלה את מונג'ארו וירדה כ-15% ממשקל גופה בתוך שנה וחצי, היא הרגישה טוב יותר – פיזית ורגשית – עד שראתה תמונה אחת ספונטנית שלה שפורסמה ברשת. “זה היה הרסני,” אמרה. כמי שדגלה במשך שנים בקבלה עצמית ובחופש מגופי אידיאל, החוויה הזו טלטלה אותה. "זה הרגיש כמו בגידה באידיאלים שהאמנתי בהם," היא הודתה.

מוקופאדהיאי איננה מקרה יוצא דופן. יוצרת התוכן רוזי בלייר, שבעקבות התרופה הצליחה לשפר את יכולת התנועה שלה, הותקפה ברשתות שהואשמה ב"אייבליזם" ו"פאטפוביה". גם הדוגמנית אלה הליקס, שלקחה אוזמפיק בגלל PCOS, חששה "לאכזב את העוקבים שלה". נשים שמובילות קהילות של "חיבוק הגוף" מוצאות עצמן לפתע נאשמות בכך שהן בוגדות בדיוק במסרים שהפיצו.

המתח התרבותי הזה אינו מקרי. כפי שהסבירה ד"ר צ’יקה אנקווה, מומחית לרפואת השמנה מבית החולים הכללי של מסצ'וסטס, “בניגוד לתרופות אחרות, תרופות לירידה במשקל נתפסות כחולשה מוסרית – לא כטיפול לגיטימי. זה נובע מהתפיסה שהשמנה היא תוצאה של חוסר משמעת, ולא מצב רפואי."

והכול מתרחש בתוך מרחב שבו רזון ממשיך להיתפס כאידיאל מובהק. "התרופות האלה לא מתקיימות בחלל ריק," אמרה העיתונאית וירג'יניה סול-סמית. "הן מתקיימות בתרבות שבה רזון שווה ערך, הצלחה, שליטה עצמית — וטוב."

ובינתיים, מחירי התרופות אינם מאפשרים לכל אחת להצטרף ל"חגיגה". בעוד שהן נמכרות בארה"ב במחירים של עד 1,400 דולר לחודש, ברוב מדינות העולם הן עולות הרבה פחות — ולעיתים כמעט פי חמישה פחות. החזון של "שחרור מהשמנה" נראה, אם כן, מוגבל למי שיכולה להרשות לעצמה.

הביואתיקן פרופ' רוברט קליצמן הזהיר כי העלות הגבוהה עלולה להביא לקריסת מערכות הבריאות אם התרופות יינתנו בקנה מידה רחב. אך גם אם המחיר יירד – האם תיפתר בעיית הבושה?

מוקופאדהיאי חושבת שלא. "ישנה שפיטה מכל הכיוונים. תומכי קבלה עצמית שופטים אותך כי לקחת את התרופה. אחרים שופטים אותך כי את 'עדיין לא מספיק רזה'. זה מרגיש כאילו אין מקום להיות בו."