חשוב להתחיל בהתחלה ולהגיד - טוב ש"חינוך מיני" מסיימת עכשיו את הסיפור שלה, ארבע שנים מאז עלייתה לראשונה למסך, וכשרוב חברי הקאסט שלה - שאמורים לעבור מסך בתור תלמידי תיכון - כבר נמצאים בסוף שנות העשרים לחייהם. טוב שהסדרה מסתיימת גם מסיבה מהותית יותר: ניכר שנגמר לה הדלק. כמה שחקנים כבר עזבו מראש ולא הופיעו בעונה הרביעית, ביניהם פטרישיה אליסון (אולה) וטניה ריינולדס (לילי); שניים מהכוכבים היותר גדולים של הסדרה - אמה מקי (מייב) ושוטי גטווה (אריק), שכבר משתתפים בפרויקטים נחשבים יותר - עשו סימנים של מיצוי, עוד לפני שהסיום הוכרז באופן רשמי. נראה שלהפקת "חינוך מיני" לא נותרה ברירה אלא לעצור כאן.
כזכור, בסוף העונה השלישית הושבתה פעילותו של בית הספר מורדייל - ובפתח העונה הרביעית מגיעים התלמידים לקוונדיש, בית ספר מאוד מתוקצב ומאוד מכיל ופרוגרסיבי: תלמידים עושים יוגה על הדשא, לא מרכלים ולא מתבריינים, והחבורה הפופולרית של השכבה מורכבת מנער טרנס, נערה טרנסית ונערה לסבית כבדת שמיעה. נחזור אליהם בהמשך. הדמויות המוכרות לנו, מצידן, מנסות למצוא את עצמן במקום החדש והשונה הזה: אוטיס מגלה שתלמידה אחרת, שמה או, כבר מנהלת קליניקה מצליחה לטיפול מיני בין כותלי הקמפוס; אריק מוצא חברים חדשים מהקהילה הגאה ומתמודד עם שאלות של זהות; איימי מחפשת את הקול האומנותי שלה. וישנן גם הדמויות הבולטות שלא לומדות בקוונדיש - מייב, שנסעה ללמוד באמריקה, חוטפת ממורה ביקורתי בקורס הכתיבה היוקרתי שלה; אדם, שפרש מהלימודים, מתחיל התמחות בחוות סוסים.
"חינוך מיני" אילצה את הדמויות שלה להתחיל מחדש במקום חדש, וזה לא היה מהלך חכם, בעיקר מאחר שמדובר בעונה אחרונה - כזו שצריכה לסגור פינות בהדרגה ובעדינות, ולא לשנות לחלוטין את הסטינג ובכך גם לאפס, במידת מה, את הסיפור. ריסטארט כזה יכול לעבוד כשהוא מתרחש בשלב מוקדם יותר של סדרה (קחו לדוגמה את "מחלקת גנים ונוף", ששינתה את פניה בעונות המוקדמות), אבל לא בתחילתו של הסוף. מה גם שבמקרה של "חינוך מיני", קשה היה לפתח אמפתיה עמוקה לדמויות החדשות שהונחתו עלינו - כשהתלושה ביותר היא ג'ם, שאמורה להיות אהובתו החדשה של אדם, אבל בפועל הכימיה ביניהם רחוקה מלהיות משכנעת.
בהסתכלות רחבה יותר, יש גם מי שיגידו ש"חינוך מיני" יותר מדי מחויבת לחינוך. אז כן, הדידקטיות מאז ומתמיד שלטה בסדרה: היא אף פעם לא התאמצה להטמיע את השיעורים שהיא מלמדת עמוק בתוך העלילה, כמו שמרסקים כדור לשפעת לתוך כפית של נוטלה. כלומר, הסדרה אמנם העבירה את המסרים שלה באמצעות הסיפורים שהיא מספרת (ולא, נניח, דרך קריינות תלושה) - אבל היא מעולם לא ניסתה להיראות כאילו היא לא מנסה. הנאומים של אוטיס אולי מעצבנים וגם די טרחניים, אבל ראוי להעריך את "חינוך מיני" כי היא הייתה כנה איתנו מההתחלה: היא תמיד דאגה להבהיר לנו שכאן יש יותר מדרמה, השיעורים הם חלק מהפורמט. לא סתם נבחר עבורה השם הזה.
"חינוך מיני" העניקה סיום הולם לרוב הדמויות שלה: ג'קסון גילה מיהו אביו הביולוגי, ג'ין ואחותה עיבדו יחד את הטראומות מהילדות, אדם הבין שהוא ראוי לאהבה, קאל השיג.ה מימון לניתוח העליון, אריק מצא את הייעוד שלו, איימי עשתה עוד צעד בתהליך ההחלמה ומייב החליטה לא לוותר על החלום הגדול. ואוטיס? הוא קצת פחות מרוכז בעצמו עכשיו, וזה גם משהו.
ולסיכום: לסדרה היו הרבה פגמים, והיא בהחלט לא סדרת מופת, אבל אי אפשר לומר עליה שהיא לא מפעילה - ולפעמים עניין ואקשן זה כל מה שצריך כשמתיישבים מול הטלוויזיה בסוף היום. זה הזמן להיפרד מהסדרה הכי צבעונית בנטפליקס, עם המלתחות הכי מטורללות ומשולשי האהבה הכי מופרכים, סדרה שכיף לשנוא אבל אי אפשר שלא לאהוב אותה בו זמנית.
