היה שווה לחכות: העונה השישית של "מראה שחורה" יצאה לדרך

כש"מראה שחורה" יצאה ב-2011, היא הפכה לנושא שיחה עולמי. הפרק הראשון שלה, שבו ראש ממשלת בריטניה נאלץ לקיים אקט מיני עם חזיר בשידור חי, היה חצוף ופרובוקטיבי - עם אמירה שמתייחסת לסכנות הטכנולוגיה כפי שהן כבר התממשו במציאות, ולא ביקום עתידי. מאז הסדרה מזגזגת על הספקטרום שבין המציאות למדע הבדיוני, אבל מתקשה לשחזר את אותה פרובוקציה ראשונית. זה תקף גם לגבי העונה השישית והחדשה שלה, שזמינה החל מסוף השבוע בנטפליקס.

בשנים שעברו מאז אותו הפרק הראשון, הבינה המלאכותית הפכה לנוכחת יותר בחיים שלנו, וכבר קשה לייצר פרודיה טכנולוגית כשהמציאות עולה על כל דמיון. במקביל, למדנו להבין ש"מראה שחורה" אמנם אוחזת בנקודת מבט ביקורתית, אבל לא עמוקה במיוחד, והציפיות שלנו צריכות להיות בהתאם. צ'ארלי ברוקר, שיצר את הסדרה ועדיין כותב את כל פרקיה, הוא איש של גימיקים. זה לאו דווקא רע, ולפעמים זה אפילו מאוד מבדר, אבל לכל עונה חדשה של "מראה שחורה" צריך להיכנס עם ההבנה שהוא לא יגיד משהו מקורי, מעניין או מורכב במיוחד על הקשר שבין האדם והטכנולוגיה, אלא יציע עוד ועוד נקודות מבט וטוויסטים, לעיתים בלתי צפויים. ברוקר אמנם מבקר בחריפות בידור להמונים ב"מראה שחורה", אבל זה בדיוק מה שהוא יוצר - וזה לא בהכרח רע.

אם צפיתם בטריילר לעונה החדשה של "מראה שחורה", כנראה שכבר קיבלתם את רוב הסיפור של הפרק הפותח של העונה. אנני מרפי ("שיט'ס קריק", "בובה רוסית") מגלמת את ג'ואן: מנהלת בחברת הייטק שמגלה יום אחד לחרדתה ש"סטרימברי" - גרסה פיקטיבית של נטפליקס - העלתה סדרה בשם "ג'ואן פשוט איומה" בכיכובה של סלמה הייק, שמשחזרת את החיים שלה כמעט אחד לאחד. כל מה שהיא עושה, חושבת ואומרת מביט אליה חזרה מהמסך בסוף היום. היא מתכתבת עם האקס? בן הזוג הנוכחי רואה. היא מדברת על חומרים סודיים בפרטיות של המשרד שלה? התוכן משודר והיא מפרה הסכמי סודיות.

אז איך סטרימברי מצליחים להפוך את החיים האישיים של ג'ואן לסדרת טלוויזיה? התשובות הטכנולוגיות די פשוטות, וכבר קיימות במציאות - הטלפון שנמצא איתה בכל רגע נתון מתעד את מה שהיא עושה, הסדרה עצמה נוצרת במהירות הודות לטכנולוגיות קיימות, וסטרימברי מכוסים חוקים, כי ג'ואן הסכימה לוותר על הפרטיות שלה - ניחשתם נכון - כשהיא הסכימה לתנאי השימוש של השירות מבלי לקרוא אותם. מרפי והייק נפלאות כהרגלן, בנפרד ובעיקר ביחד, אבל הפרק מדגיש את החולשות של צ'רלי ברוקר ככותב. האמירה שלו בפרק הזה על הטכנולוגיה וההשפעה שלה על החיים שלנו חביבה אבל די שטחית, והמילה המתאימה ביותר לתאר את פרק הפתיחה הזה, לטוב ולרע, היא - חמוד.

הפרק החזק מכל הוא הפרק החמישי. השנה היא 1979 בצפון אנגליה, ונידה (אנג'נה ואסן מ"להרוג את איב") היא מוכרת בחנות כלבו שמנהלת חיים שקטים וצנועים. על רקע התחזקות מפלגות הימין הקיצוניות בבריטניה, היא חווה מיקרו-אגרסיות גזעניות מהקולגות, מהבוסים, מפוליטיקאים וגם מזרים מוחלטים שמרססים את שם מפלגת ה-National Front על דלת הבית שלה. כלפי חוץ היא שקטה ומנומסת, אבל הכעס שנבנה בתוכה מאיים להתפרץ - וזה אכן קורה כשאורח מפתיע נכנס לחייה ומטיל עליה משימה, שמעמתת אותה עם הנטיות האלימות שהדחיקה ומסחררת אותה עם שאלות מוסריות.

מדובר בפרק עם פוטנציאל אדיר, הוא מרפרר למציאות הפוליטית של ימינו, לתנועת העליונות הלבנה והפחד ממהגרים, הוא מצחיק לעיתים ומצליח לתעתע את הצופה - שלא בטוח אם כל מה שמתרחש על המסך מתקיים רק במוחה של נידה או במציאות שמסביבה. את רוב הפוטנציאל הזה הוא מממש, אבל הוא עדיין מסתיים עם תחושה שמשהו חסר בו ושהוא היה יכול להיות טוב בהרבה עם קצת שיוף תסריטאי. וזה, בגדול, הסיפור כולו של "מראה שחורה".