"שקרים קטנים": קומדיה מלאת חמלה למין האנושי

השקרן המפורסם והמצליח ביותר של המאה ה–21 הוא דונלד טראמפ. בודקי העובדות ב"וושינגטון פוסט" אפילו הקדישו לשקריו אתר מיוחד. ביום האחרון שלו בבית הלבן, הספירה נעצרה על 30,573 שקרים. וזה ב–1,461 ימים בלבד. סרטה החדש של הבמאית והתסריטאית ניקול הולופסנר, "שקרים קטנים", מציע דווקא לחשוב באור חיובי על שקרים. זה לא בדיוק כתב הגנה על שקרים, אלא משהו באמצע.

הגיבורה בת' (ג'וליה לואי־דרייפוס) היא סופרת חסרת ביטחון. היא פרסמה בעבר ספר זיכרונות שהצלחתו מוטלת בספק, ועובדת על הטיוטה המי־יודע־כמה של ספר הפרוזה הראשון שלה. במקביל היא מלמדת כתיבה יוצרת לסטודנטים נטולי כישרון. בעלה הוא דון (טוביאס מנזיס), פסיכולוג חביב, שהתחיל להטיל ספק בכישוריו המקצועיים. הוא חושש מהשפעות הזיקנה על מוחו אבל גם על עור הפנים. גם בנם אליוט (אוון טיג) אכול ספקות, בעודו עובד בחנות קנביס בימים ומנסה לכתוב מחזה בלילות.

התא המשפחתי הניו יורקי הזה מתערער ברגע אחד כשבת' מגלה מה דון באמת חושב על ספרה. במהלך בילוי עם אחותה שרה (מיקלה ווטקינס) הן רואות בחנות את בני הזוג שלהן, דון ומרק (אריאן מואייד, "יורשים"). לפני שזוג הגברים מבחין בהן, בת מספיקה לשמוע את שיחתם. היא נחרדת לשמוע את דון מתלונן על כך שהוא לא אוהב את ספרה החדש ועל כך שהוא צריך לשקר לה שוב ושוב בכל טיוטה. בעיני דון זהו שקר לבן, אך בעיני בת השקר עמוק, פוצע ומערער את הקשר ביניהם.

כל זה עלול להיראות כמו תרגיל קולנועי בקטנוניות רגשית של זוג ניו יורקרים אמידים, אך הבמאית חומקת מהמוקש הזה באלגנטיות. במקום לצלול למחוזות וודי אלן, התסריט החכם, הרגיש והאמפתי של הולופסנר נפרס כמו ספירלה רגשית, כשכל אחת מחמש הדמויות שבמרכז העלילה מתמודדת בדרכה עם שאלות דומות — האם שקרים הם דווקא כלי חיובי למערכת יחסים? ומתי שקר לבן נחשב שקר גדול עד כדי כך שהוא מהווה מעילה באמון ואף בגידה?

בת' אמנם במרכז החקירה הקטנה הזו, אך הולופסנר מחזירה אליה את שאלת השקר כמו בומרנג. כל גיבוריה משקרים קודם כל לעצמם בצורה כזו או אחרת. או יותר נכון, מספרים לעצמם סיפורים כדי להמשיך לחיות את חייהם הנוחים, ללא הספק המטריד. בת' לא בטוחה שהיא סופרת טובה, אך גם דון חווה עצמו ככישלון מול מטופליו. שרה מעצבת פנים, כלומר מעצבת בתים שהיא לא אוהבת עבור אנשים שהיא לא מעריכה. ומרק הוא שחקן, כלומר שקרן מקצועי. רובם ככולם צריכים לשקר או לכל הפחות לשתוק ולהימנע מאמירת אמת.

הנרטיב של הולופסנר נע כמטוטלת בין קומדיה לדרמה, בעודה מתבלת את הדיון המייסר על שקרים ואת העלילה בשלל דמויות קטנות. המטופלים השונים של דון הם לא רק המחשה לכשליו כמטפל, אלא עוזרים לקלף עוד ועוד שכבה ממיתוס האמת כערך עליון. בני זוג עם מערכת יחסים רעילה, שאותם משחקים בצורה נהדרת אמבר טמבלין ודיוויד קרוס, מציגים לראווה את האלטרנטיבה — כנות מלאה — כמעין כדור הרס ברוטלי וחסר רחמים. 

לואי־דרייפוס מביאה לא מעט מדמותה מ"סיינפלד", איליין, אל זו של בת'. המניירות מהדהדות כמוכרות, אך המינון לא מופרז. מנזיס משחזר במידה מסוימת את תפקידו ב"הכתר" כבן זוג תומך לאישה מצליחה ממנו, אך מוסיף שכבה נוספת של רפיסות ורחמים עצמיים. המשבר הגדול של בת' ודון הוא למעשה זהה ונעוץ באכזבה. בת' מאוכזבת מדון, ודון לומד להתאכזב גם ממנה. הכימיה בין השניים משכנעת, ובעיקר כשהם מאחדים כוחות מול בנם כדי ליצור מעין משולש של אכזבה.

אף שזה כבר סרטה השישי כבמאית מאז "הולכים ומדברים" ב–1996, נראה כי הולופסנר עדיין לא זוכה לתשומת הלב הראויה לה. אחרי שהיתה מועמדת לאוסקר על תסריט שלא היא ביימה, "האם אי פעם תסלחי לי", נראה כי היא ממשיכה להשתכלל גם כבמאית. עם יומרות צנועות ורגישות לניואנסים ולהומור עדין, "שקרים קטנים" מציע את הקייס המשכנע ביותר נגד אמירת אמת בכל מחיר, או שיר הלל לשקרים. זו קומדיה מלאת חמלה למין האנושי על כל כשליו.