במרכז העלילה של ״קירבה״ עומדים שני בני נוער, לאו ורמי, חברים קרובים המבלים יחד את רוב זמנם - הם אוכלים יחד, משחקים יחד, ואפילו ישנים יחד. עם תחילת שנת הלימודים החדשה, יחסיהם ממשיכים להיות מלאי רוך ואינטימיות, עד היום שבו תלמידה מהכיתה שואלת אותם אם הם זוג. לאו ממהר להכחיש, רמי שותק. מנקודה זו ואילך, לאו מתחיל להתבונן על יחסיו עם רמי דרך עיניהם של הילדים בבית הספר, ונלחץ מהקירבה שקודם לכן היתה כה טבעית ותמימה. כשהוא נסוג אט אט מהחברות, ומחפש עיסוקים אחרים בחברת נערים אחרים, רמי נפגע עמוקות, והשבר מתחיל אט לאט להתרחב ולהתמקם.
המתח הזה מלווה את כל הסרט, אשר לא דוגל בדיאלוגים רבים ואף נמנע מלספק תשובה חד משמעית. עם זאת, הסרט כן רומז לקהל הצופים כי רמי עשוי להיות דכאוני. כך למשל אמו נלחצת כשהוא נועל את עצמו בחדר האמבטיה. מדובר על סרטו השני של הבמאי הבלגי, כאשר גם סרטו הראשון, "נערה" מ-2018 – על רקדנית בלט בת 15 שנולדה בגוף זכרי, קטף את פרס "הדקל הגאה" ואף היה גם הוא מועמד לאוסקר.
הקירבה בין שני בני הנוער היא משהו שלא רואים לעיתים תכופות על המסך הגדול, כאשר בחלקו הראשון של הסרט מתקבלת חוויית צפייה חושנית, מציפה ונוגעת ללב, אך בחלקו השני, הסרט משנה מסלול ומציב בפני לאו התמודדות מסוג שונה. ״קירבה״ הוא אמנם לא סרט לכל אחד ואחת, הוא דורש מהצופה סבלנות, רגישות, נקודת מבט רחבה, אך הוא בהחלט מתגמל ומבטיח חווית צפייה יוצאת דופן, וכאמור, מעוררת הזדהות ורגש.