״שנת המנוחה והמרגוע שלי״: ספרה החדש של הסופרת האמריקאית ממוצא יהודי-איראני

אוסטה מושפג הינה סופרת אמריקאית אשר הצליחה בשנים האחרונות לכבוש את הספרות האמריקאית הצעירה, בצעדים קטנים אך בטוחים. מושפג, כך העידה על עצמה, עוקבת אחר מבנה קלאסי של רומן, המתחלק לשלוש מערכות: אקספוזיציה, קונפליקט והתרה. ספר הביכורים שלה, ״איילין״, אשר יצא בשנת 2015, זכה לשלל פרסים נחשקים, וכעת, שש שנים מאוחר יותר, מגיע ספרה השני. 

הספרות של מושפג יהירה, משעשעת, חכמה. אחד הדברים שמאפיינים את כתיבתה (ובאים לידי ביטוי גם בספר הראשון וגם בספר החדש) היא האקספוזיציה הארוכה שהיא דוגלת בה, המתרחשת לעיתים עד אמצע הספר. הקונפליקט למשל, מופיע רק לקראת הסיום. הגיבורה בספרה החדש, מעוררת קשת רחבה של רגשות, נעימים ונעימים פחות, אך בסופו של יום, קשה שלא להזדהות איתה. 

הגיבורה ב״שנת המנוחה והמרגוע שלי״ הינה אישה צעירה, מבוססת, שקועה בעצמה לגמרי, קטנונית, אך בכל זאת, היא מצליחה לעורר הזדהות וסקרנות. הוריה מתו כמה שנים קודם לכן, והיא גרה לבד בביתה רחב הידיים בלב מנהטן, עם שגרה של נערה מפונקת: עבודה בגלריה נחשבת, יציאות לקולנוע ולברים נחשקים, דייטים עם גברים נכונים, ולימודי אמנות, כמובן. 

אך מתחת לפני השטח, הגיבורה אינה עליזה, מאושרת, ומסופקת מחייה. ההפך, היא דיכאונית, מורכבת, משועממת, עייפה. אפילו האמנות שמקיפה אותה הן בלימודים והן בגלרייה שהיא עובדת, מצליחה לעורר בה בחילה עמוקה ושעמום. מבעד לחלון בביתה, היא מסתכלת על האנשים כמו עדר נמלים שרץ לאותו כיוון.

עד שיום אחד, היא מחליטה לצאת מהעדר. להיפלט החוצה. לשנות כיוון. איך היא עושה זאת? על ידי לקיחת חופש במשך שנה מהחיים שלה עצמה, ושינה ללא הרף, כמה שרק אפשר. למעשה, היא מבקשת הפוגה מהזיכרונות הכואבים, המרדף להגשמה עצמית, הבדידות, החרדות, הכעס, השנאה העצמית. ״זה כל מה שיפה בשינה, שאפשר לברוח״, היא אומרת לעצמה. 

כך במשך רוב העלילה, הגיבורה שומרת על פרופיל נמוך. אוכלת מעט, בקושי יוצאת, נמנעת מכל מה שעלול לעורר את השכל או הרגש. שתי דמויות מלווה אותה, הפסיכיאטרית שלה וחברתה הקרובה שמגיעה לביקורים מעת לעת, ללא התראה מוקדמת, ביניהן יש יחסים מורכבים ומשונים.

הרומן השני והחדש של מושפג, ״שנת המנוחה והמרגוע שלי״, הינה יצירה שוממת על פניו, אך היא חכמה, סוחפת, מפתיעה, משונה, ומעניינת, המצליחה לשקף לא מעט שנינות וביקורת, ולעיתים אף הומור. הביקורת ברורה, והמסר הינו חדש משמעי, השפע הצרכני אשר השתלט על הדימוי העצמי של כולנו. הרדיפה להגשמה עצמית שמצליח לעורר בעיקר חרדות. מושפג מצליחה להמשיך ולייצב עצמה בתור אחת הסופרות המעניינות של התקופה, וזו בהחלט בשורה טובה.