אלמודובר ב-30 דקות: ״הקול האנושי״ מצליח לזקק את כל מה שטוב בסרטיו של הבמאי הספרדי

במרכז העלילה של ״הקול האנושי״ עומדת אישה (השחקנית טילדה סווינטון) אשר ננטשה על ידי בחיר ליבה, ולא מצליחה להמשיך הלאה. למעשה, היא מתקשרת אליו שוב ושוב, מתחננת שישוב אליה. כך למעשה, היא כלואה בתוך החלל שלה, הפרטי, אותו היא יצרה.

גם הצופה, די מהר נכנס ונכלא יחד עם הגיבורה בתוך אותו חלל, כאשר הוא אינו שומע את תגובת הגבר שבצד השני, מה שמצליח להוסיף לתחושה המוגבלת והמתסכלת, אותה חווה גם האישה שננטשה. כאמור, מדובר על גרסה קצרה יחסית, שלושים דקות בלבד, ועל אף כי היא נאמנה למקור, היא גם מיוחדת בדרכו הכה ייחודית של אלמודובר. 

מי שעוקב מעט אחר הבמאי הספרדי יודע כי כל סרטיו של אלמודובר עוסקים בנשים ונשיות, בגילומן של שחקניות מן השורה הראשונה. נראה כי הבחירה בטילדה סווינטון מעט שונה ביחס לבחירות הקודמות של הבמאי, כאשר היא משדרת קרירות עדינה, לעיתים כמעט חייזרית. 

כאמור, דווקא העובדה כי מדובר על סרט קצר, מאפשרת לצופה להתחבר ליצירה ריאליסטית עד כאב, עשירה, אותנטית, שמציבה במרכזה אישה נוטשה, שבורת לב, שמנסה לעשות כל שביכולתה על מנת להשיב את אהובה. בין לבין, נמצאת הצבעוניות המהפנטת של אלמודובר שכה מאפיינת את כל סרטיו, הבימוי והצילום הכה מדויקים וחכמים, וכמובן, הליהוק, שנראה שהפך את הסרט הזה, בין היתר, למה שהוא.