הסרט ״רוקס״ של הבמאית היהודיה שרה גברון הפך להיות אחד הסרטים המדוברים של התקופה

״רוקס״ הפך תוך זמן קצר לאחד הסרטים המדוברים ביותר של התקופה. שמו נקרא בעקבות כינוי של נערה לונדונית, אשר אמה נעלמה מהבית, והשאירה אותה לבד, עם אחיה הקטן, ומצוקה כלכלית. הגיבורה נאלצת להתמודד עם המצב החדש, והיא עושה זאת בעזרת חברות מהתיכון בו היא לומדת. בסופו של דבר, היא מצליחה להתגבר על הקשיים, והיא עושה זאת באופטימיות זהירה. 

כתיבת הסרט התבצעה בשיתוף פעולה עם הנערות אשר מככבות בו, כאשר חלקים רבים מהסרט אולתרו בזמן הצילום. עלילת הסרט מתרחשת בהאקני, אזור תוסס במיוחד בלונדון, אשר מתאפיין בדמויות צבעוניות ומיוחדות. מעין כור היתוך של לונדון. באמצעות לוקיישן מיוחד זה, הסרט מבקש ללכוד את האחווה בין התרבויות השונות, לחגוג אותה. 

גברון מספרת כי במהלך הצילומים לסרט, ביקרה בבתים של אותן נערות, ונחשפה לתרבויות שונות, מה שחיזק את הרעיון שלה לעשות סרט על נשים צעירות. הקרנת הבכורה של הסרט התרחשה בפסטיבל טורנטו, זמן קצר לפני הקורונה. לאחר זמן מה, התקיימה בכורה נוספת, הפעם בלונדון, אליה הגיעו כל השחקניות, עם המשפחות. 

גברון סבורה כי אין מספיק נשים בקולנוע, מה שמסביר את העובדה כי למעלה מ-70 אחוזים מהצוות היה נשים. לתפקיד הצלמת נבחרה הלן לובר, אשר צילמה בסרט ״אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד״. העבודה עם הלן הייתה אינטואיטיבית ומיוחדת, מספרת גברון ומוסיפה: ״רצינו להבין את המהות של כל סצנה. את הרגש״. 

אין ספק כי ״רוקס״ מצליח לעורר שיח נשי, לפנות לקהל נשי, אך לא רק. בהקרנת הבכורה שלו, מספרת גברון כי רוב הקהל היה מורכב מגברים לבנים, והם הגיבו באופן חיובי לסרט, אז היא הבינה שהצליחה להשיג את המטרה שלה. 

הייצוג הנשי בסרט הינו נקודת הכוח שלו, ובאמת לאורך אורכו קל במיוחד להזדהות עם הדמויות, הנשים הצעירות, ועולמן, אשר מוצג באופן אותנטי ועדין. בעידן בו השיח הנשי פמיניסטי תופס מקום כה משמעותי, זה רק מובן כי סרט מסוג זה יצליח לעורר לא מעט כותרות ודיון. אך מעבר לכך, מדובר בפיסה קולנועית משובחת, אשר גברים ונשים כאחד יכולים ליהנות ממנה.