את העשן אפשר היה לראות מהחלל. פלומתה של שריפת וולסי בנובמבר שעבר נסחפה לעבר האי קטלינה ולעומק האוקיאנוס השקט בכוח אותן רוחות סנטה אנה שנשאו את הלהבות ממדרונות הרי מאליבו כל הדרך אל חופי הזהב.

שריפת וולסי בקלבסס. הגדולה באיזור אי פעם - ורק 5% מכלל השטח שנשרף בקליפורניה השנה (צילום: KTLA)

המחזה היה טורד מנוחה - שקיעות מרהיבות, צבועות בגוונים מיוחדים בזכות האפר הרעיל שצנח מן השמיים בגושים כבדים. סוסים ואלפקות וג'ירף אחד דהרו על החול. הם נמלטו מן הלהבות שהשמידו אורוות וחוות וגן חיות פרטי של יקב אחד. צלקת הכוויה על הקרקע, לאחר שהעשן התנדף, נמתח על פני 152 מיילים רבועים, מפוינט דום ומאליבו עד ווסטלייק וילג' וקלבסס. 96 אלף אייקרים מיושבים בצפיפות נשרפו, 300 אלף איש נאלצו להתפנות מ-100 אלף בתים, ועיר בת 10 מיליון חוותה אימה שהיתה, בו בזמן, מוכרת וחסרת תקדים כאחת.

שריפות הן חלק מהמיתולוגיה של לוס אנג'לס - תופעה קבועה יותר מכל מה שממציאים התושבים, ומקור דווקאי של גאווה - תחושה של קשיחות ונכונות לבנות מחדש מתחת למעטה הפלסטיק הנינוח של העיר העשירה. אולם בתקופה של חרדה סביבתית, הלהבות נתפשות באור שונה.

קליפורנים שפעם היו מושכים בכתף למראה להבות ועשן מכביש 405 ואומרים "ככה זה בקליפורניה" מתחילים לשים לב לתופעה חדשה - לשריפות אין כבר עונה. מה שהיה פעם עניין של סתיו קורה כעת בכל תקופות השנה. שריפת וולסי, אף שהיתה גדולה פי שניים מכל מה שבער במאליבו בעבר, מייצגת רק 5% מכלל האייקרים שנשרפו במדינת הזהב בשנת השריפות הגרועה בהיסטוריה שלה.

אי אפשר להימלט משריפת בר שבוערת במהירות מלאה. יש כאלה שמתפשטות במהירות של אייקר (4 דונם) לשנייה. יש שמהירותן גדולה פי שלושה. אי אפשר להימלט אפילו ברכב מלהבות שנישאות בידי רוחות במהירות 60 מייל לשעה וסוגרות משני הצדדים על הכביש המהיר שרגע קודם נראה כמו נתיב מילוט.

קליפורנים רגילים לשריפות, אבל לאחרונה זה משהו אחר (צילום: CNN)

במהירות כזו, אי אפשר גם להביס את הלהבות. גם לא עם תקציב 2.5 מיליארד הדולר בשנה של קלפייר - סוכנות הכיבוי של המדינה. מאות רכבי הכיבוי, צי המטוסים בן 50 כלי טיס, צבא של אלפי מקצוענים, אלפי מתנדבים ו-1,500 אסירים ב"חופשה מיוחדת" שמגויסים למלחמת השריפות השנתית של קליפורניה תמורת שכר של דולר או שניים לשעה. "אף אחד לא יגיד את זה בכנות לעולם, אבל לוחמי אש מעולם לא עצרו שריפת בר שנדחפה בכוח רוחות סנטה אנה", אומר ההיסטוריון הסביבתי מייק דייויס, בשיחה עם כתב הניו יורקר, דייויד וואלאס וולס.

שריפות נדלקות באקראי - כבל חשמל שנפל, מדורת מחנה שיצאה מכלל שליטה, ולכן לא ניתן לצפות אותן מראש. מדענים צופים כי עד 2050, האזור שיישרף בכל שנה בדליקות יער במערב ארה"ב יגדל פי שניים, ועד פי ארבעה, כתוצאה משינויי האקלים. זה אולי נשמע כמו הרבה זמן, אבל זהו מועד התפוגה של משכנתאות לבתים חדשים באזורים שנשרפו אשתקד.

כבר עתה אופן ההתמודדות של הרשויות משתנה באופן דרמטי. קל פייר נהגה להתכונן לאירועי רוח של עד ארבעה ימים. כיום היא מתכוננת ומגייסת ל-14 יום. התופת שבערה בלב הדליקות הללו נהגה להגיע לטמפרטורה מירבית של 1,700 מעלות פרנהייט (כ-927 צלזיוס). לדברי דוברת קל פייר אנג'י לוט, חום הלהבות מגיע בשנים האחרונות ל-2,100 מעלות פרנהייט (1,149 צלזיוס) - חום שדי בו להתיך את הסיליקה שבחול לזכוכית.

בפרדייס, רוב העצים דווקא שרדו. הבתים היו הדלק של השריפה (צילום: Shutterstock.com)

שריפות תמיד יצרו מערכות מזג אוויר משלהן, אולם כעת הן יוצרות לא רק סופות אש אלא טורנדו של אש, שמסוגלות להרים מכלי שינוע מפלדה ולהמס אותן. יש כיום מערכות שמיידות גיצים למרחק של מייל שלם, וכל גץ מחפש לו עוד שיח, עוד עץ, עוד בית ישן ויבש, כמו זרעונים פירומניים המתוכנתים להפרות ביציות דליקות, שנמצאות בכל מקום. "קליפורניה בנויה כדי להישרף", אומר היסטוריון האש סטיבן פיין. "היא בנויה להישרף באופן נפיץ".

יש דליקות שאפילו לא צריכות דלק במובן המסורתי. בפרדייס, שם באותו יום בו החלה שריפת וולסי נמחתה עיר בת 26 אלף איש מפני האדמה תוך 12 שעות בלבד - רבים מן העצים שרדו. הם התפתחו אבולוציונית במשך אלפי שנים לשרוד תנאים שכאלה. במקום זאת, האש דילגה ממבנה מלאכותי אחד למשנהו. לשטח שיחים כבר לא עוזר. אותם עצים שכן נשרפו היו נזק משני. בשריפת קאמפ, הגדולה בתולדות קליפורניה, הדלק היה בתים.

"אין שום מספר של מסוקים או כבאיות שנוכל לקנות, שום מספר של לוחמי אש שנוכל להעסיק, שום כמות של שיחים שנוכל לעקור שיעצרו את זה", אומר ראש עיריית לוס אנג'לס, אריק גארסטי. "הדבר היחיד שיעצור את זה הוא כשכדור הארץ, מן הסתם הרבה אחרי שלא נהיה כאן, יירגע למחזור אקלימי יותר צפוי".