בית המשפט העליון פסק ביום רביעי פה-אחד כי האיסור החוקתי על עונשים מוגזמים, ובהם גם קנסות, חל גם על ממשלים ברמת המדינה והמקומית, וכי איסור זה - הקבוע בתיקון השמיני לחוקה - מגביל את יכולתן להטיל קנסות ולהחרים רכוש.

המחלוקת היחידה - איזה משפט בדיוק בתיקון ה-14 אוסר על המדינות לעשוק אותנו עם הקנסות (צילום: ויקיפדיה)

השופטת רות ביידר גינסבורג, ביומה השני בחזרה על כס השיפוט לאחר שעברה ניתוח להסרת גרורה סרטנית בדצמבר, הקריאה את החלטת השופטים, שקבעה כי סעיף הקנסות המוגזמים של התיקון השמיני מגן מפני נקמנות שלטונית.

"ישנה סיבה טובה לכך שההגנה כנגד קנסות מוגזמים קיימת לאורך ההיסטוריה האנגלו-אמריקאית: דמי שימוש מוגזמים חותרים כנגד חירויות חוקתיות אחרות", כתבה גינסבורג. "קנסות מוגזמים יכולים לשמש, לדוגמא, כדי לנקום או לאיים על התבטאויות של אויבים פוליטיים... אפילו בהיעדר מניע פוליטי, יש חשש שקנסות יופעלו במידה חסרת כל יחס למטרות הענישה של גמול והרתעה".

התיק שהביא לפסיקה החשובה היה זה של טייסון טימבס, תושב מריון שבאינדיאנה. רכב הלאנד רובר של טימבס הוחרם לאחר שנתפס מוכר הרואין בשווי כמה מאות מיליוני דולרים. אף שאינו צדיק תמים, המקרה שלו משך תמיכה מצד ארגוני זכויות אזרח המבקשים לצמצם את תופעת ההחרמה האזרחית, המאפשרת לרשויות מקומיות ולגורמי אכיפת חוק להחרים את רכושו של אדם החשוד בפשע לא רק לצרכי הרתעה אלא כמקור הכנסה ארגוני.

הקריאה את הפסיקה בשם כולם, ביומה השני חזרה על הכס. רות ביידר גינסבורג (צילום: רויטרס)

גם חלק מהשופטים מודאגים זה מכבר מפעילויות מדינה ומקומיות בתחום זה. לאחרונה כתב השופט קלארנס תומאס בהחלטה בתיק אחר כי החרמות אזרחיות נעשו "נפוצות ורווחיות ביותר". שיטה זו, "שבה המשטרה יכולה להחרים רכוש תוך בקרה שיפוטית מוגבלת ולהשתמש בו לצרכיה שלה - הובילה לעוולות קשות ומתועדות היטב". בדבריו התייחס תומאס לדיווחים בוושינגטון פוסט ובכתב העת ניו יורקר.

בשלב הטיעונים בעל פה אמר עורך דינו של טימבס כי מדובר בעניין פשוט של "סידור בית חוקתי". מגילת הזכויות של החוקה (עשרת התיקונים הראשונים) מגינה במקור מפני פעולות הממשל הפדרלי. אולם לאחר מלחמת האזרחים החל בית המשפט העליון להחיל אותה גם על המדינות בזכות התיקון ה-14 - אחד משלושת התיקונים שהועברו לאחר אותה מלחמה והוציאו את העבדות ואת קיפוח השחורים או כל מיעוט אחר (להלכה, לפחות) מחוץ לחוק.

יש לציין כי ההרחבה הזו של הגנות מגילת הזכויות אינה עובדת רק לכיוון "שמאל" של הסוגיות הפוליטיות. כך למשל צימצם בית המשפט ב-2010 את יכולתן של רשויות מדינה ומוניציפליות להגביל את הזכות, הקבועה בתיקון השני לחוקה, להחזיק בנשק.

הרעה החולה ששמה "החרמת נכסים אזרחית", בתמונה אחת (צילום: Larrysharpe.com)

התיקון השמיני לחוקה קובע כי: "לא יידרשו דמי ערבות מוגזמים, ולא יוטלו קנסות מוגזמים, ולא יוטלו עונשים אכזריים וחריגים". שניים מאלה - הסעיפים הנוגעים לדמי ערבות ולענישה אכזרית - נקבעו כבר בעבר כחלים על המדינות והרשויות המקומיות. אולם עד כה חמק האיסור על קנסות מופרזים מתחת לרדאר.

בית המשפט העליון של אינדיאנה ציין זאת בפסיקתו, בה הפך פסיקה של ערכאה נמוכה יותר במדינה, שמצאה כי הצעדים שננקטו נגד טימבס היו מוגזמים. העליון של אינדיאנה הפך את הפסיקה בטענה שאין פסיקה מחייבת של בית המשפט העליון של ארה"ב בנושא. אז עכשיו יש.

פסיקתה של גינסבורג מבהירה שהסעיף חל על המדינות, וכי הוא "מובנה" תחת סעיף ההליך התקין של התיקון ה-14. סעיף זה קובע כי "וכן לא תשלול אף מדינה מאדם את חייו, חירותו או רכושו ללא הליך תקין". השופטים גורסאץ' ותומאס הסכימו עם השורה התחתונה של הפסיקה, אולם העדיפו להסתמך על המשפט הקודם בסעיף 1 של התיקון ה-14, הקובע כי "אף מדינה לא תעביר ולא תאכוף חוק המגביל את זכויותיהם וחסינויותיהם של אזרחי ארה"ב" (דהיינו, אם יש לאדם זכות או חירות תחת החוק הפדרלי, אסור להגביל אותה תחת חוק מדינה או מקומי).