כשחושבים על "יהודי אמריקאי", בדעתם של רוב השומעים יעלו מספר אבות-טיפוס, שניתן לחלק אותם גיאוגרפית: הההיפסטר הסרקסטי מניו יורק, הגולש הנינוח והבראנז'אי מלוס אנג'לס, הסבא ממיאמי. מה שפחות מתקשר לאנשים הוא יהודים בדרום העמוק, אבל יש כאלה.

"קשה להיות יהודי כאן". ליסה פרידל מרכיבה כתרים על ספר התורה שבעלה קני מחזיק בבית הכנסת עמנו-אל בדותן, אלבמה (צילום: קווין ד. ליילס, וושינגטון פוסט)

פעם היו הרבה, יחסית. הדרום הוא ערש הולדתה של יהדות ארה"ב, ובמשך מאה שנים ויותר היו בערים כמו סוואנה שבג'ורג'יה וצ'ארלסטון שבדרום קרוליינה יותר יהודים מכל מקום אחר בצפון אמריקה, וגם מאזורים נידחים יותר בדרום לא נפקד מקומם של בני עמנו. מאז כמובן השתנו דברים רבים והדרום, שמכיל 37% מאוכלוסיית ארה"ב, מכיל רק 23% מיהודיה - רובם המכריע במרכזים עירוניים גדולים כמו מיאמי (בעיקר ניו יורקרים קשישים בפנסיה) ואטלנטה. תהליכים של נישואי תערובת, חילון ונדידה לערים הגדולות הלכו ומחקו את המורשת היהודית של הדרום הכפרי.

אבל ב-2009 החליט מיליונר יהודי בשם לארי בלומברג (Blumberg, בניגוד לדרך בה מאיית ראש העיר ניו יורק לשעבר את שמו) שהוא לא מוכן לראות את הקהילה שבה גדל הופכת לנחלת ההיסטוריה. אז הוא החליט, כמו נדבנים יהודים לפניו, שאם הוא רוצה שיהודים יתיישבו במקום מסוים, הוא פשוט ישלם להם לעשות זאת.

"כל הערים הקטנות האלה, בתי הכנסת שלהן נסגרו", אומר בלומברג, בעל חברה לניהול מלונות ונכסים אחרים הפועלת ברחבי דרום-מזרח ארה"ב. "זה מקום נחמד לגור בו. באמת שכן. פשוט רציתי לראות אם נוכל להמשיך ולקיים את זה".

בנוסף, טוען בלומברג, אם נמשיך לקיים נוכחות יהודית בולטת באלבמה, זה יעזור להדוף אנטישמיות שעלולה אחרת להתפשט במדינה שבה 86% מן התושבים מזדהים כנוצרים, וכמעט כל היתר מזדהים כחסרי דת. רק אחוז בודד מאוכלוסיית המדינה מזדהים כמאמינים בדת שאינה נצרות. "הרגשתי שזה חשוב מאד לקיים דיאלוג פתוח שכזה", אומר בלומברג. "במיוחד כיום. כשהתחלתי עם זה המצב היה הרבה פחות גרוע".

"זה מקום נחמד לחיות בו, ורציתי לראות אם נוכל להמשיך לקיים את זה". הנדיב הפחות-ידוע, לארי בלומברג (צילום: מתוך סרט התעודה There Are Jews Here)

גם יתר יהודי דותן אימצו את הרעיון של הגביר המקומי. הם אוהבים את אופייה הנינוח של עירם, את השכנות הדרומית שלה, את בניין בית הכנסת ההיסטורי ואת הקהילה החמה והמלוכדת, המקיימת ערבות הדדית הדוקה גם ללא רב במשרה מלאה. הם ששו לרעיון של משפחות חדשות שיזריקו דם חדש לבית הכנסת.

וכך החלו ב-2009 להתפרסם מודעות, בכתבי עת יהודיים כמו "רפורם ג'ודאיזם" ואחרים, מודעות בזו הלשון: מענק של 50 אלף דולר ישולם לכל משפחה יהודית שתעבור להתגורר בעיר קטנה בשם דותן שבאלבמה (65 אלף תושבים, שעתיים נסיעה מבירת המדינה מונטגומרי). 11 משפחות קיבלו את הצעתו של הנדיב הלא-ממש-ידוע ופצחו במסע, שהתברר בדיעבד כמעבר לכוחות רובם.

נכון להיום עזבו שבע מתוך 11 המשפחות את דותן מאז החל הניסוי וזוג שמיני, שהתראיינו לכתבה שפרסמה השבוע העיתונאית ג'ולי זוזמר בוושינגטון פוסט, עומדים כנראה ללכת בעקבותיהם. גם בני הזוג פרידל נסחפו ביופיו של הרעיון של בלומברג, ולמרות שלא נזקקו לכסף, החליטו להשכיר את ביתם שבסקנקטדי, ניו יורק (עיר קטנה בגודל דומה לזה של דותן, סמוך לבירת המדינה אולבני) ולפצוח בהרפתקה של קירוב לבבות.

בדרום העמוק, "לשמור את הדת שלך לעצמך" פחות עובד (צילום: קווין ד. ליילס, וושינגטון פוסט)

"אני מצטערת. אני כל-כך מצטערת, אבל קשה להיות יהודי כאן", אומרת ליסה פרידל. בכתבה מספרים בני הזוג על הזרות שבחיים באזור נוצרי אדוק, ואף שהם ממהרים להדגיש שרוב התושבים המקומיים קיבלו אותם יפה, הם אינם מתקשים להיזכר בתקריות אנטישמיות. קני פרידל, שבניו יורק היה מנהל המבנים של בית הכנסת הרפורמי הגדול בו היו הוא ורעייתו חברים, וכיום מתפרנס מטיפול בקשישים בבתיהם, מספר על אישה אחת שטענה בפניו בביטחון גמור כי יהודים מכינים המבורגרים מדם של תינוקות.

אחרת, בה טיפל, שאלה אותו באיזו כנסייה הוא מתפלל. הוא הסביר למטופלת שהוא יהודי, וכעבור שעות אחדות קיבל משירות הסיעוד בו הוא עובד הודעה כי הלקוחה החליטה שהוא "אינו מתאים לה". ליסה נזכרת בעמיתה ששמעה ממנה שהיא יהודייה ובכל זאת התעקשה לקבל אותה לעבודה בתפילה ל"אתם יודעים מי". ובדרום, בניגוד לניו יורק או לוס אנג'לס או רוב הערים הגדולות, "לשמור את הדת שלך לעצמך", פשוט לא לדבר על זה 99% מהזמן, זו לא באמת אופציה.

לא כולם חשים כמותם. טרנס וקארן ארנסון, שעברו לכאן מקליפורניה, מאושרים מהחלטתם לגדל את בתם אמילי, כיום בת 10, באלבמה. "החיים כאן רגועים והאנשים סופר-חברותיים", הם אומרים. אבל כאמור, הם במיעוט. שבע משפחות מתוך 11 שנענו לאתגר של לארי בלומברג כבר עזבו והשמינית - בני הזוג פרידל - בדרך.

יש כאלה שזה דווקא עובד להם, אבל הם במיעוט. טרנס ארנסון מדליק חנוכייה בחברת בני הקהילה הקטנה בדותן, אלבמה (צילום: קווין ד. ליילס, וושינגטון פוסט)

כמובן שיש גם שיקולים אחרים. הם מתגעגעים לילדים, לנכדים, לקהילה השוקקת בת 500 המשפחות (פי עשרה מאשר בדותן) בה היו חברים מרכזיים, אפילו לאוכל הניו יורקי. אבל בסופו של דבר מה שמכריע את הכף הוא העובדה שכנגד כל הדברים הללו שהותירו מאחור, אין די סיפוק במקומם החדש. הרעיון להוות שגרירים של דו-קיום ורבגוניות לא התממש עבורם. יש כאמור מי שחשים אחרת, הן ילידי המקום והן מהגרים חדשים, אבל רוב מי שניסו זאת גילו שלאלבמה אולי אין שום דבר מיוחד נגד יהודים, אבל מסתבר שגם אין לה במיוחד עניין או צורך בנו.

עם זאת, לארי בלומברג טרם אמר נואש והוא מתחייב לשלם לעוד שש משפחות לפחות לפני שיודה בכישלון הניסוי. הקאץ' הוא שצריך להתחייב לגור בדותן במשך שלוש שנים לפחות כדי לקבל את המענק הנדיב. אבל אם 17 אלף דולר לשנה לשלוש השנים הבאות, פלוס הזדמנות להכיר את הדרום העמוק כמו שרק יהודים מעטים בדורנו זוכים, זה משהו שמתאים לכם - לא תתקשו לאתר את מר בלומברג ולהירשם לניסוי הייחודי שלו.