"ישראלי בעיני להגיע לניו יורק ופתאום לגלות מה זה אומר להיות יהודי בחברה רב תרבותית"

"הגעתי לניו יורק כמעט לפני שנתיים. גרתי בעיר לפני 14 שנה לתקופה קצרה, ומאז שעזבתי אותה, רציתי לחזור. בפעם הקודמת, התחלתי לעבוד ככתב שטח וצלם מערכת בעיתון מקומי במנהטן, ולבסוף הקמתי דסק צילום חדשות שפעיל עד היום.

זאת היתה חוויה משוגעת וכייפית, גרתי במשרד של העיתון, עבדנו סביב השעון ואפילו זכיתי בפרס על כתיבה ראויה לשבח מאירגון העיתונאים העצמאיים של ניו יורק. חזרתי לתל אביב, הקמתי חברה קטנה לסיורים בדרום תל אביב, עשיתי שני תארים ראשונים ותואר שני באמנות וצילום, והמשכתי לכתוב על אמנות. כשהבשילו התנאים, החלטתי להגיע לתקופה נוספת בניו יורק.

המחשבות על ניו יורק והחיים בניו יורק הם שני דברים שונים מאד. ניו יורק היא פנטזיה הוליוודית מצד אחד, בה חיים רוב גיבורי הילדות שלי מהטלוויזיה והקולנוע, ובכל יציאה לבילוי, נסיעה בסאבווי או אפילו הליכה ברחובות, אפשר לדמיין שאני בתוך סצינה מסרט. מצד שני החיים והיום יום תובעניים מבחינת עבודה, נסיעות ארוכות, ומרחק מחברים, מה שמשאיר מעט מאד זמן לדברים שרוצים בתוך ים המחויבויות. הנסיון שלי הוא לצמצם את הפער הזה כמה שניתן, כל הזמן.

בחודש הראשון שלי בעיר הלכתי 280 קילומטר ברגל, רציתי לראות הכל. זמן קצר אחרי כבר התחלתי להדריך סיורים באזור שבו גרתי בדרום מנהטן, על ההיסטוריה, האדריכלות והאמנות שנמצאת שם בשפע. אני עדיין מקפיד ללכת ברגל לפחות פעם בשבוע ולהכיר אזורים חדשים, ולהעמיק את הידע שלי על מקומות שכבר הייתי בהם.

הסיורים שאני עושה נועדו לשתי מטרות: שתהיה לי עבודה שאני אוהב, וכדי לא לאפשר לעצמי להכנס לבועה ושגרה שחוזרת על עצמה, בעיר הכי מטורפת בעולם. זה כמו להשאר בכושר. לא הכל כיף ונעים, אבל בעזרת אימון מתמיד, בגשם ובשלג, יוצא לי להכיר ולחוות עוד ועוד מהעיר.

חוצמזה, אני כותב על אמנות למגזין ׳ערב-רב׳ ו׳בנדיקטה׳ בישראל, כך שיוצא לי לדבר ולהפגש עם אמניות ואמנים שגרים בניו יורק, ולספר על מה שהם עושים. החלום שלי הוא לעשות תוכנית תרבות שבועית ברשת שבה אארח ישראלים שעושים אמנות ותרבות, כדי לדבר על נושאי אקטואליה. מן ׳אמנים מדברים על חדשות׳. עשיתי את זה בתל אביב, וזה כיף, מעניין ומופרע כמו שזה נשמע.

אולי מעל כל אלו, אני עובד לאט לאט על ספר בנושא התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מקום שיצא לי להסתובב ולחקור במשך 20 שנה כמעט. הסיור שבניתי במקום יחד עם שותפתי הילה הראל זכה בפרסים בינלאומיים וקיבל סיקור מחברות חדשות, בלוגים של מסעות, תוכניות טלוויזיה והרבה עיתונות מהארץ והעולם. רק השבוע זכינו בעוד פרס מחברת תיירות אירופאית, שמתוך מליון מצביעים ב32 ארצות שהשתתפו, ו29 אלף איש שהצביעו על התחום שלנו, הסיור שלנו בתחנה המרכזית דורג כסיור הטוב ביותר בישראל.

התחנה היא מקום מרתק, שנוי במחלוקת, בעייתי מאד, אבל גם כל כך שונה בנוף התרבותי של ישראל, שהתפתחה בו תרבות ייחודית שכמעט אף אחד לא מכיר. זה כמו שונית אלמוגים שצמחה על צוללת גרעינית ששקעה. מקום עם פוטנציאל סכנה גדול והשלכות קשות על הסביבה, שהתפתחו בו מינים ייחודיים של דגי פלא. את הספר אני כותב יחד אדר׳ אלעד הורן, שהוא חוקר מהטכניון, ואנחנו מקווים מאד להוציא את הספר תוך שנה או שנתיים. זה כמובן תלוי בזמן פנוי, שכאמור אין הרבה ממנו בנמצא.

החוויה הכי אמריקאית מבחינתי היא לצאת מניו יורק. מספיק לנסוע שעה מהעיר ולעצור לקפה באיזה קניון חוצות ענק, כדי להרגיש את העוצמה של המרחבים האמריקאים ואיך הפרברים עיצבו את פני האומה הזאת משנות ה-50 עד היום.

באחד הימים נסעתי במסגרת העבודה במונית מעיירה קטנה בלונג איילנד לכפר קטן עוד יותר. היה לנו הרבה זמן לדבר, והנהג סיפר לי שלמעשה הוא חי את כל חייו בעיירה הקטנה הזאת, מרחק של שעה וקצת ו12 דולר בערך ברכבת ממנהטן.

״אתה מבקר הרבה בניו יורק?״ שאלתי. ״לא, מה יש לי לחפש שם?״ ענה לי. מצד שני, בעבודה שלי כצלם מערכת בעיתון, עבדה איתי צלמת מוכשרת שמעולם לא יצאה מגבולות העיר ניו יורק. מעולם. ״לא נסעת אף פעם לקמפינג עם המשפחה? חופשה בחו״ל? משהו?״ ״לא, מה יש לי לחפש שם״ ענתה".

מה אתה הכי אוהב בארה"ב?

בתל אביב יש סצינה אחת של אמנות. כולם מכירים את כולם, יושבים באותם בתי קפה וברים, למדו באותם בתי ספר, הציגו באותן גלריות, הם ממנים אחד את השני לוועדות שבוחרות את אותם אנשים שיזכו בפרסים, מסדרים עבודה לחברים בגלריות ומוזיאונים, ומחפים אחד על השני בדרך על הרבה עוולות כמו יחס מחפיר לנשים וניצול יחסי מרות בבתי הספר לאמנות, מכרזים תפורים, מלגות וג׳ובים למקורבים. זאת סצינה עניה מאד, שבסופו של דבר נאבקת על פירורים. על הדרך הם מצליחים לעשות אמנות מצויינת, וכמובן שלא כולם, או הרוב אינם שותפים לחגיגה אז יש הרבה מקום ליצירה משמעותית וטובה. בניו יורק, לעומת זאת יש המון סצינות שונות. אפשר להשתייך לקבוצת אוכלוסיה שולית לחלוטין, ועדיין להנות מגלריות שיציגו את העבודות שלך, מלגות ייעודיות לקבוצה הספציפית שלך, אפשרויות יחסית רבות לתעסוקה בהוראה והפקה של אמנות, כתיבה של עיתונאים על מה שאת/ה עוסק בו, והכרה חברתית ומקצועית. זה משהו שפשוט אין בישראל. ואני מת על זה. מספיק להיות עקביים, להיות טובים במה שעושים, והאפשרויות נפתחות. דבר שני, הוא העובדה שאמריקאים תמיד יתנו לך צ׳אנס ראשון ושני. לא תהיה פעם שלישית, אבל גם אנשים בדרגות מאד גבוהות יהיו לכל הפחות פתוחים לשמוע את מה שיש לך להציע ולומר. אחרי החוויה שבה אם אתה לא מכיר את מי שצריך אף אחד לא יסתכל עליך בכלל, זה מרענן מאד.

מה אתה הכי לא אוהב בארה"ב?

הקפה. הוא בדיוק מה שכולם אומרים עליו. נורא.

מה מבחינך הדבר השונה ביותר בין ישראל לארה"ב?

ההבדלים בין התרבות האמריקאית לישראלית הם עצומים. נדמה לכולם שהתרבות האמריקאית היא כמו מה שרואים בסרטים, אבל בעצם אין קשר כל כך בין תעשיית הקולנוע לתרבות האמריקאית. אולי בגלל שמעורבים בתחום הקולנוע כל כך הרבה ישראלים? אחד ההבדלים הבולטים הוא הנימוס המקומי, שהופך את החיים לנעימים וקלים הרבה יותר מישראל הישירה, הקשה והאלימה. מצד שני, כמו שראיתי בעבודה שלי עם ילדים ובני נוער בניו יורק, הרבה יותר קשה לאמריקאים לבסס קשרים עמוקים של חברות ושותפות עם אנשים אחרים. חברים, בני זוג או קהילה, לוקח הרבה הרבה יותר זמן לרכוש אמון, והמחיר של זה הוא בדידות גדולה. בישראל, איך לומר, אין את הבעיה הזאת. מספיק לצאת לרחוב כדי להרגיש שכולם קרובי משפחה וחברים, ולכל אחד מהם יש גם מה להגיד על איך אני נראה, מה אני לובש, שיש או אין לי בת זוג, ילדים, ולמה אני לא בא אליהם יותר.

למה הכי מתגעגע בארץ?

לתל אביב, העיר שלי שאני מכיר בה כל פינה, לחברים והחברות האהובים שלי, שהם כמו יותר ממשפחה.

למה אתה הכי פחות מתגעגע אליו בארץ?

הקושי להתקיים. לא משנה כמה כסף הרווחתי, אם הייתי שכיר או עצמאי, בהיי טק או בהוראה, הצלחתי לקיים את עצמי בקושי רב. מצב התחזוקה של כל הדירות שגרתי בהם היה מחפיר, משהו שפה בעלי בתים היו נכנסים עליו לכלא, נחשב בתל אביב סטנדרטי לחלוטין. העיסוקים והקשרים החברתיים שלי לא איפשרו לי לגור מחוץ לתל אביב, והמגורים בעיר נהפכו לקשים ברמה היום יומית. אופניים חשמליים שולטים על המדרכות, הכיכר המרכזית מופקעת לטובת מירוצים של תאגידים פעם בחודש ואיכות החיים העירונית של הליכה ברגל, שטחים ירוקים ונגישות לשירותים נמוכה וברמה גרועה. בכל הקשור ליציאה מתל אביב בלי אוטו, המצב אפילו גרוע יותר. נסיעה להורים שלי בצפון, למשל, כרוכה במסע שמשלב אוטובוסים ארוכים, רכבת שמגיעה פעם באף פעם, מוניות יקרות ולבסוף חסדים של נהגים שיקחו אותי טרמפ. רק חסר כדור פורח כדי להקיף את כדור הארץ ב80 יום. לדעתי יותר פשוט להגיע למאדים על חללית של נאסא מלנסוע מתל אביב לישוב במשגב.

מה הכי ישראלי בעיניך?

אין משהו אחד בעיני שהוא הכי ישראלי. לאנשים שגדלו בישראל וחיים בניו יורק יש הרבה במשותף, מעבר לשפה העברית, שהיא בהחלט אלמנט משמעותי. מוזיקה, תרבות, אוכל ואפילו התנהגויות מסויימות מתויגות אצלי כ׳ישראליות׳. אולי ישראלי בעיני להגיע לניו יורק ופתאום לגלות מה זה אומר להיות יהודי בחברה רב תרבותית, במקום שבו שייכות לבית כנסת היא שייכות לקהילה, לא לדת.

חופשה מומלצת:

נסיעה להמפטונס בלונג איילנד. חלק מהאמנים הכי חשובים של אמצע המאה ה-20 גרו ועבדו שם, ויש אפשרות לראות את הסטודיו של ג׳קסון פולוק, הבית של דן פלבין ומוזיאון הפאריש שאסור לפספס. זה אזור יפה עם מסורת אמנותית ארוכה.

מסעדה מומלצת במקום מגורייך:

מקום שלא רבים מכירים, פיש אנד צ׳יפס שנקרא A salt and battery. משחק מילים משעשע, ומנת פיש אנד צ׳יפס מצויינת במקום עם אווירה לונדונית למהדרין. 112 Greenwich Ave.

איך אתה חוגג את החגים בארה"ב?

הכי כיף לי לשוטט בעיר. בחגים, וזה משהו שגיליתי עוד בתל אביב, העיר ריקה כמעט מתושבים. אפשר ללכת ברחובות ולא לראות אנשים, כי תיירים ממילא נמצאים רק במקומות המרכזיים. בכל פניה לרחוב צדדי, הכל מתרוקן ויש תחושה שאף אחד לא נשאר כאן. לכן אני אוהב לשוטט ברחובות לבד בזמן החגים. הרבה יותר רגוע ונעים, וזה חופש מושלם מבחינתי. בעיקר כשאפשר בסוף להכנס לפאב האהוב עלי ולהיות הלקוח היחיד על הבר. צ׳ייסרים מובטחים.

איזה מקום הוא מבחינתך הכי מיוחד במקום מגורייך?

ליד הבית שלי יש פארק גדול, שבו ממוקם מוזיאון הקלוייסטרס. זה מבנה בסגנון ימי הביניים, שרוקפלר הביא באוניה ובנה מחלקי כנסיות וטירות שקנה באירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה. הסיפור של המקום, והיופי עוצר הנשימה של הנוף הפכו אותו למוקד עליה לרגל שלי. יש לי גם כרטיס כניסה חופשית למוזיאון, אז סתם לשבת שם לקפה באחת מהגינות המטופחות זאת חוויה נעימה שכיף לחזור עליה מתי שרק אפשר.

במה לדעתך מקום מגורייך עדיף על ערים אחרות?

ניו יורק זכתה במוניטין שלה בזכות. יש לה מה להציע בכל תחום שרק אפשר להעלות על הדעת. תרבות, אוכל, עסקים ופנאי. אבל הייתרון הגדול שלה הוא מה שקורה בשוליים. כמו שכל ניו יורקר/ית יודעים, יש בעיר הזאת את מה שרואים על פני השטח, הכי גדול והכי יפה, אבל יש את מה שקורה באמת, וזה מאחורי הקלעים. האירועים הכי שווים, המסיבות הכי טובות, הגלריות הכי מעניינות, המקומות הכי מטורפים תמיד יהיו נגישים רק למי שיודע. זה הקטע של ניו יורק, בעיני. מי שלא יודע, לא מוזמן. ומי שיודע, מרוויח את החוויות הכי יוצאות דופן שיש היום לחוות בכל כדור הארץ. לדעת זאת עבודה קשה, אבל לגמרי שווה את זה

במה לדעתך מקום מגורייך פחות עדיף על ערים אחרות?

הכל בניו יורק רחוק. גם אם גרים קרוב להכל, פתאום יש משהו שרוצים לראות בברוקלין או קווינס. ולהגיע לשם זה סיפור. כל החברים גרים במרחק שעה וחצי נסיעה ולקבוע איתם זה בלתי אפשרי כי לכולם יש ילדים ובנוסף הם עובדים ב13 עבודות. יותר פשוט לפגוש במקרה את אומה ת׳ורמן בחנות ולהציע לה עזרה בבחירת האוכל לכלבים, או את קירסטין דאנס בבר ולקשקש איתה על מזג האוויר (סיפורים אמיתיים) מלפגוש חברים קרובים באופן קבוע.

לאן אתה הולך במקום מגורייך כשאתה רוצה להרגיש בבית (מזכיר את ישראל)?

אין בניו יורק הרבה מקומות שמזכירים את ישראל, ומצד שני, בכל מקום יש כל כך הרבה ישראלים שלפעמים נדמה שאף פעם לא עזבתי. כשגרתי בקראון הייטס, וברחוב דיברו רק עברית וכל השלטים היו בעברית, הרגשתי קצת יותר מדי בירושלים, ואני בכלל תל אביבי.

איפה אתה רואה את עצמך עוד 10 שנים?

מקווה מאד שעל הקו בין תל אביב לניו יורק.

האם אתה רואה את עצמך חוזר לארץ?

אולי. החברים שם, ואני מתגעגע אליהם.

איך אתה אוהב לאכול קרמבו?

אף פעם לא אהבתי קרמבו. חשבתי שאם כבר עוגיה, יש יותר טעימות, ואם כבר שוקולד אז בכלל. והקצף הזה, תמיד הרגיש לי חשוד. שזה בכלל סוג של חומר ניקוי עם סוכר

איזה פלאפל אתה הכי אוהב בעיר?

גדלתי בשיקגו עד גיל 6, כך שהטעם שלי מורכב יותר משוקולד וסוכר מחומוס ופלאפל. יש לי המלצות על השוקו וקוראסון הכי טובים בעיר city bakery , בפלאפל לא אוכל לסייע באותה מידה

איזה חומוס אתה הכי אוהב בעיר?

כאלטרנטיבה לחומוס, מצאתי פה את האוכל ההודי. המקום הכי טוב בעיר בעיני הוא ahar Indian ברחוב Murray קרוב למפגש עם ברודוויי.

טיפ לישראלי המתחיל באמריקה?

העצה הכי טובה שקיבלתי: כל יום, לא משנה מה, לפגוש מישהו/י לשיחה פנים אל פנים. כל יום. לחמש דקות או חמש שעות. בבר, בבית של חברים, מישהו שמכירים או מישהו/י חדש - זה עוזר לשמור על שפיות, תחושת ערך עצמי, בונה קשרים ונותן פרספקטיבה.