לאט לאט, אמריקה מפנה עורף למים בבקבוקים וחוזרת לשתות מהברז

מים מבוקבקים גובים מחיר יקר מן הסביבה. הציבור האמריקאי צורך כ-50 מיליארד בקבוקי מים בשנה, ורובם אינם ממוחזרים. כך על פי ספרה של אליזבת' רויט " Bottlemania: How Water Went on Sale and Why We Bought It." שיצא לאור ב-2008.

כשאייבי נתן קרא לנו "שתו מים, רק מים" הוא לא חלם שגם את זה ימצאו דרך למכור לנו במחיר מופקע

שינוע הבקבוקים וקירורם צורכים אף הם דלק, ששריפתו יוצרת גזי חממה. ושאיבת המים על ידי חברות המים המינרליים מרוקנת את האקוויפירים התת-קרקעיים ופוגעת במאגרים הללו. על פי אומדנים מסוימים, נדרשים שלושה ליטרים של מים ליצור ליטר אחד של מים בבקבוק.

למרות זאת, ברחבי העולם מוציאים יותר מ-100 מיליארד דולר בשנה על מים בבקבוקים. בערים רבות בהן אין מקור בטוח של מי ברז, מים בבקבוק הופעים לאופציה אמינה. אולם בארה"ב המים בברזים נתונים לפיקוח פדרלי ועוברים בקרה כדי לגלות חומרים מזהמים. לעומת זאת, יצרני המים המינרליים אינם מחויבים לדווח או להבטיח את טוהר המים.

למרות זאת, הציבור בארה"ב צורך 21 גלון (79 ליטרים) של מים מבוקבקים לנפש בשנה, על פי נתוני מרכז המים באוניברסיטת קולומביה. תעשיית המים בבקבוק כה מצליחה, עד שהיא עברה את החלב, הקפה והמיצים מבחינת גלונים שנמכרים בכל שנה - רק הבירה והמשקאות המוגזים ניצבים לפני המים המינרליים.

מוכרים לכם תדמית נקייה ובריאה, אולם למעשה מחוייבים לבריאותכם פחות ממי הברז

למרות שהמכירות והצריכה של מים מבוקבקים עדיין נמצאים בעלייה, ישנם קובעי-מדיניות ופעילים שעושים מאמצעים להפחית את השימוש במוצר ולעודד אנשים לשתות מי ברז. בספטמבר 2009 הפכה העיר האוסטרלית בונדאנון הפכה לעיר הראשונה בעולם שאסרה לחלוטין על מים בבקבוקים בחנויות בתחומה, והתקינה ברזיות ברחבי העיר במקום זאת.

בארה"ב, סן פרנסיסקו וסיאטל חדלו מרכישת מים בבקבוקים לשימוש העיר, ושיקאגו הוסיפה מס של חמישה סנט לבקבוק. מסעדות רבות בערים הללו ויתרו גם הן על מים מבוקבקים ועברו להשתמש במי ברז מסוננים. ערים אחרות שוקלות גם הן לנקוט בצעדים דומים.

המעבר למי ברז מסייע לעסקים המייצרים בקבוקי שתייה רב-פעמיים, במיוחד כאלה העשויים אלומיניום ופלדת אל-חלד. רבים מבקבוקי המים עשויים מפלסטיק פוליקרבונט, אולם אלה מכילים לעתים קרובות ביספנול A, כימיקל המקושר לבעיות במערכות הרבייה ולמחלות לב. יותר מ-80% מבקבוקי המים הנמכרים אינם ממוחזרים. הם מסיימים את דרכם במזבלות, שם הם אינם מתפרקים טבעית והם משחררים כימיקלים מזיקים לקרקע.

כשהתשתית נפגעת ומזדהמת, אז יש הגיון בשימוש במים מבוקבקים

לסיום, אולי הבעיה העיקרית בתעשיית המים המבוקבקים היא שיצרני המים משתלטים על מקורות מים ציבוריים, אורזים אותם ומוכרים אותם לצרכנים במחיר יקר פי 2,900 מזה של מי ברז. מומחים רבים טוענים שאת הרווחים שמקבלות הרשויות מחברות המים אפשר להשקיע, במקום זאת, בשיפור תשתיות המים.

מאידך, כשמתרחש אסון כמו שקרה בפלינט שבמישיגן, וגם בדטרויט שבמשיגן, שם הורעלו מי השתייה בשל תשתית ישנה ומתפרקת (בבתי הספר בדטרויט נותקו הברזיות והושקעו מאות אלפי דולרים ברכישת מים ארוזים) - לפעמים טוב שיש מים בבקבוקים.