הפסד לסשנס בתיק הגירה בולט - והפסד גם לחזקת שברון המעניקה יתרון גדול לרשויות ממשלה

בית המשפט העליון פסק שלשום (חמישי) 8-1 לטובת מהגר נטול-מסמכים שביקש לעמוד בתנאי סעד בחירה** (Discretionary Relief) מפני הליכי גירוש פדרליים. בנוסף להיות הפסיקה תבוסה בולטת למאמצים המשפטיים לגרש מהגרים הנמצאים בארה"ב זה עשרות שנים בשל עבירות פעוטות או אי-דיוקים במסמכי ההגירה שלהם, היא גם מערערת את העיקרון המכונה "חזקת שברון".

מכה קלה לסשנס וחסידי גירוש מהגרים - מכה גדולה לחזקת העדיפות של הפרשנות הפדרלית. בית המשפט העליון (צילום: PBS)

הפסיקה שלשום ניתנה בתיק פריירה נגד סשנס. ווסלי פונסקה פריירה הוא אזרח ברזילאי שהגיע לארה"ב בשנת 2000 בויזה לשישה חודשים שלא למטרות הגירה, והוא נמצא כאן מאז. הוא עובד כשיפוצניק ויש לו שתי בנות, שהן אזרחיות ארה"ב מלידה. ב-2013 הוא נעצר על עבירת נהיגה זניחה והממשל הפדרלי פתח בהליכים לגירושו.

תחת חוקי ההגירה הפדרליים, תושב נטול מעמד-קבע הכפוף להליכי גירוש יכול לבקש סעד משר המשפטים, שבסמכותו, על פי שיקול דעתו, לבטל את הגירוש ולתקן את מעמד ההגירה של המבקש\ת עם האזרח הזר הנדון קיים 10 שנים רצופות של נוכחות פיזית בארה"ב.

הבעיה של פריירה היתה שהחוק מציין גם ש"תקופת הנוכחות הרצופה בארה"ב תיחשב כאילו הגיעה אל סופה מרגע שהאזרח הזר מקבל זימון להופיע תחת סעיף 1229 של חוק ההגירה הפדרלי" - וצו כזה הוגש למר פריירה ב-2006, שש שנים בלבד לאחר תחילת שהותו הרציפה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

לשון המאזניים הבהיר בחוו"ד נפרדת לאן נושבת הרוח. השופט קנדי (צילום: PBS)

אבל לזכותו של המהגר עמד המשכו של אותו כלל ממש, שקובע כי זימון שכזה, לצורך הפסקת הרצף של השהות, חייב לציין את הזמן או המקום שבהם על האזרח הזר להתייצב. על המסמך שקיבל פריירה לא היו לא זמן ולא מקום. בפסיקתו היום קבע ביהמ"ש כמעט פה אחד שהוא צודק, והמסמך שקיבל לא עוצר את השעון מבחינתו.

בנוסף לניצחון של מהגר אחד והפסד נקודתי (אם גם בולט) למאמצים לגרש מהגרים ותיקים על בסיס עבירות זניחות, מדובר גם במכה נוספת לעיקרון משפטי המכונה "חזקת שברון", הנראית כאילו ימיה ספורים - וזו בשורה טובה למודאגים מהתגברות כוחה של הביורוקרטיה הפדרלית, והממשלתית בכלל.

חזקת שברון (Cheveron Preference) מגיעה מפסיקה של בית המשפט העליון משנת 1984, בתיק "שברון נגד מועצת ההגנה על משאבי הטבע", בה קבע בית המשפט שכאשר נתקלים שופטים פדרלים בחוק "עמום", ברירת המחדל היא שבית המשפט יקבל את הפרשנות הפדרלית לחוק.

התמקדה בחוו"ד הרוב בעניין הטכני ה"קטן" שלא היתה כאן שום עמימות בחוק. השופטת העליונה סוניה סוטומאיור (צילום: Shutterstock.com)

בית המשפט קבע מצד אחד חזקת שברון לא רלוונטית כאן, מפני שאין כאן עמימות (זאת בניגוד לעמדת הממשל, שהסתמכה על קביעת "עמימות" של ועדת הערר להגירה ואישור של שופט פדרלי בערכאה נמוכה יותר). כפי שהבהירה השופטת העליונה סוניה סוטומאיור, כתוב במפורש שכדי לעצור את השעון, צריך המסמך לציין מקום או זמן, והמסמך שהממשלה ביקשה לקבוע באמצעותו שהשעון נעצר לא ציין לא את זה ולא את זה. די היה בכך כדי לסמן ש"חזקת שברון" אינה קלף בטוח בעליון, גם אם שופט פדרלי קודם מצא שכן.

אבל מצבו של התקדים רק החמיר: בחוו"ד נפרדת אך תומכת (concurrence) קבע השופט העליון אנתוני קנדי, שהוא לרוב "קול המפתח" בסוגיות צמודות בביהמ"ש, כי "נראה הכרחי ונכון לבחון מחדש, בתיקים המתאימים, את ההנחה הבסיסית הטמונה ביסוד חזקת שברון, וכיצד יישמו ערכאות שונות את אותה פסיקה". לדברי קנדי, "האימוץ הרפקלקסיבי המופגן בחלק מהתיקים הללו מטריד. כשהחזקה מוחלת על פרשנותה של סוכנות פדרלית את החוקים הנוגעים להיקף סמכותה - מטריד עוד יותר".

הדברים מהדהדים אמירות של חברים אחרים בבית המשפט, כולל החדש מביניהם, ניל גורסאץ', שמתח על פסיקת שברון ביקורת עוד בהיותו שופט פדרלי בסבב העשירי, בתיק גוטיירז-בריזואלה נגד לינץ': "סוכנות מנהלתית יכולה לקבוע ולשנות מדיניות (סמכות מחוקקת), לבטל קביעה שיפטות (רשות שופטת) ולהפעיל שיקול דעת אכיפתי (מבצעת) (...) תחת כל תפישה של הפרדת רשויות שהיא, הייתי חושב שרשויות ריכוזיות כמו הסוכנויות המנהלתיות של היום תזכינה לבחינה מדוקדקת יותר של טענותיהן מצד הרשויות האחרות, ולא פחות".